סאמר סקול

"בשום פנים ואופן, לא!"

דראקו עמד במקומו, המום. "זה המיטב, דראקו. הכי טוב שהצלחנו להשיג מפרופסור מקגונגל. התגובות מהמנהלת יחשבו לך בציון הסופי," אמרה נרקיסה, מביטה בו בקור.
"אני לא הולך לשם לבד! אני... אני מעדיף לקבל ציון שלילי בכל התעודה!" הוא ירק בכעס. זו הייתה כמעט הפעם הראשונה שבה איבד את העשתונות שלו, וזו הייתה יכולה להיות הצגה נהדרת לעוברים ושבים; מלבד העובדה שכל העוברים והשבים היו כרגע או ישנים, או אורזים את מזוודותיהם.
"אז תקבל ציון שלילי בכל התעודה. ותלך לסאמר-סקול," אמרה נרקיסה, מסתובבת והולכת משם לכיוון היציאה בלי הינד עפעף מיותר.
"את צוחקת עלי... יהיו שם מוגלגים! רק מוגלגים!" הוא צעק בכעס לעברה, נשאר במקומו. נרקיסה לא הסתובבה לכיוונו אפילו. הוא הרגיש מושפל, ויותר מזה- הוא שקל אפילו לסרב לדבריה. אבל במוחו עברו שרשרת התגובות שיגיב לוציוס מאלפוי כשישמע שבנו מסרב לעשות את מה שבית הספר ביקש ממנו.
דראקו רקע ברגלו על הרצפה, מתחיל ללכת בחזרה לחדר המועדון, נרגע לאיטו. הזעם הפך לאדישות, האדישות לקור הרגיל. עכשיו זו הייתה סתם עוד משימה שיש לבצע. לבצע ולסיים מהר ככול האפשר.
חדר המועדון היה, לדאבונו, הומה אדם. נראה שהבשורה עברה אצלם בערך כמו שאצל דראקו- הם היו נרגזים ועצבניים; חלק מהתלמידים אפילו עמדו ליד החלונות וכתבו מכתבים כעוסים להוריהם, מבקשים הסבר הולם, סיבה להתרחשות השטות הלא הכרחית הזאת.
"דראקו, דראקו!" קולה הצווחני והמתלהב של פנסי פרקינסון נשמע מעל הכל, מלווה בכמה מבטים מאנשים שעמדו סביב. "איזה בית ספר קיבלת?" מולו צצה פרקינסון, עיניה פקוחות לרווחה והיא מביטה בו בשקיקה והתלהבות.
הוא הביט בה למשך כמה שניות, שוקל את האפשרויות שלו. כשהחליט שפרקינסון-בוכה-לידו זו לא אופציה נוחה כרגע, הוא דיבר. "סאמר-סקול, קפריסין," אמר לבסוף בקור, שותק מעבר לכך.
פניה נפלו. היא נראתה די מאוכזבת, עד כמה שהוא באמת הצליח לראות מפניה. הוא הרגיש תחושת הנאה מוצפת בו כשגילה שהיא לא תהיה זוגתו בסאמר-סקול.
"סאמר סקול. אנגליה," אמרה פנסי, בלי שדראקו באמת התכונן לשאול אותה. למען האמת, זה גם לא עניין אותו במיוחד. שיהיה לה בכיף- כל עוד היא רחוקה ממנו, כמובן. הוא הנהן לעברה, מסמן ששמע את דבריה, והרים את מבטו בחוסר תשומת-לב.
"אנחנו לא נהיה ביחד..." אמרה פנסי את הברור מאליו, כאילו מנסה לגלות איך יגיב. הוא החליט ש-"בשם מרלין, תודה," לא תהיה תגובה נעימה כל-כך. אז הוא פשוט שתק, מתיישב על אחת הספות, פנסי לצידו.
"את מתכוונת ללמוד?" שאל דראקו, רעיון ניצת בו ותשומת-ליבו מתעוררת באמת לגבי כל השיחה. את השיעורים ועבודת הסיום שהם אמורים לעשות שם הוא בהחלט לא תכנן לעשות. אולי- אם פרקינסון באמת בסאמר-סקול- אולי היא תסכים לעשות מה שעשתה עד כה בשביל דראקו בבית הספר. שיעורים.
"לא יודעת. הם בעיקר מלמדים אנגלית, לפי מה שאני יודעת. מגיעים לשם ילדים מכל העולם." היא משכה בכתפיה מעט בסקרנות, כנראה מתעלמת לגמרי משאלתו.
"אני יודע," אמר בקור, "שאלתי אם תלמיד כמו כולם ואם תעשי את עבודת הסיום."
"ברור שכן! למה שלא אעשה?" היא מצמצה מולו בעיניה, סקרנית מתמיד.
"אז זה ישנה לך משהו אם אשכפל את העבודה גם בשבילי?" הוא הפנה את מבטו אליה באיטיות, מישיר את מבטו הכחול והעמוק אל תוך עיניה החומות, שנפתחו לרווחה בהבעה דבילית במיוחד.
"ב-ברור שלא! אני אפילו אשנה לך אותה קצת..." היא אמרה מיד בהתלהבות, נעה כמעט בלי מרגש לעברו. הוא תפס מרחק, מפנה את מבטו ושותק. מסביב נשמעו קריאות מרוגזות של ילדים, שקיבלו תשובות שליליות כמוהו- גם הם מחויבים למשימה, לא משנה כמה יתלוננו.
"דראקו..." פנסי הסבה את תשומת-ליבו בחזרה אליה, "תשמור על עצמך... ואל תתקרב לבנות..." היא צחקקה, נוחרת מעט בשעשוע- דבר שתמיד הגעיל את דראקו. ברגע הזה הוא פשוט פלט גיחוך קל ומשועשע. אני בן 17 ואני פנוי. אני אשמור על עצמי.
היא רכנה מעט לכיוונו בניסיון להישען עליו, אבל הוא קם ממקומו- והיא נפלה על הספה, מנסה לתרץ את הפדיחה הלא-נעימה בכך שנשענה על הספה, במבט של 'אופס'.
"אני הולך להתחיל לארוז," אמר דראקו, נוטש את האזור והמועדון והולך משם לחדרו המבולגן. הוא סידר את בגדיו במזוודה, את כל חפציו, לא כולל את מה שקיבל מפנסי או משהו שיפליל אותו שם מפני בנות. לא שהוא ציפה למצוא שם בנות מיוחדות- אחרי הכל, כולם מוגלגים. ושוב, עלתה במוחו העובדה שאלו הולכים להיות שבועיים משעממים בטירוף.
לבסוף, כשמזוודתו הייתה מוכנה, הוא הוציא את שרביטו ונשא בעזרתו את מזוודתו, מוביל אותה לחדר המועדון העמוס לעייפה.
פנסי נעמדה כשראתה שדראקו בסביבה, מביטה בו. "אתה כבר עוזב?" היא שאלה בפליאה, שמץ של אכזבה נשמע בקולה. דראקו כל-כך נהנה מעצמו כרגע.
"אגיע לשם מהר ואצא משם מהר," אמר בקור, מגלגל מעט את עיניו כשהפנתה את מבטה. הוא ראה כיצד חיוך נפרש על פני פנסי, וכמעט קרא במוחו את מחשבותיה. זה נשמע משהו בסגנון "הוא באמת יתגעגע אלי!".
"אז... נתראה בעוד 15 יום?" שאלה פנסי, מצחקקת מעט בעילגות.
"כנראה." סיכם דראקו בהיסח-דעת, יוצא מחדר המועדון בתקווה שלא תחליט ללוות אותו.
הוא ירד לאולם הגדול שהיה מלא בשישיסטים-שביעיסטים, הולכים לכיוון הוגסמיד- משם הם יתעתקו לבתי הספר. הוא הלך איתם, מהורהר לגבי מה שיקרה שם, בסאמר-סקול- אם הם לומדים אנגלית, מה הטעם ללכת? את כל האנגלית שהיה צריך הוא למד ביסודי, והוא לא צריך עוד קורס מזורז של שבועיים. הוא לא צריך קורס בכלל.
הם הגיעו להוגסמיד אחרי הליכה קצרה. זה נראה- לפחות בעיניו- כמו הליכה בשביל השאול. כאילו הם מחכים לאדם עם הגרדום שיודיע "ברוך הבא לגיהינום. נא להדק חגורות בטיחות, זאת תהיה טיסה ארוכה ומייגעת!".
פרופסור פליטיק ניגש אליו ברגע שדראקו נעצר, מחזיק בידו פיסת קלף קטנה. דראקו חטף אותה ממנו, מציץ בכתוב: "סאמר-סקול, קפריסין."
הוא לא היה צריך הסברים. אחרי שהתרכז במחשבה על המילים הכתובות על פיסת הקלף, הוא הרגיש את ההרגשה המוכרת של ההתעתקות. רגע לאחר מכן הוא עמד באולם לובי גדול ורועש, בידיעה שכאן ה"חופשה" שלו מתחילה. סאמר-סקול.

		הפרק הבא