מה הוא סוהרסן

תיאוריה שחשבתי עליה בעצם קיומם של הסוהרסנים, שאין אנחנו יודעים עליהם הרבה (לפחות אני לא).

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג שהמציאה (האמנם…?) את עולם הקוסמים. אין ברצוני להרוויח שום רווח כספי מפאנפיק זה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נגררתי באכזריות לאזקבאן. לפני חודש עוד הייתי מצתמרר רק משמיעת שם המקום, אבל היום השלמתי עם זה, בידיעה מלאה שמעשי עלולים לגרום לי להגיע לכאן. למרות כל זאת, המקום הזה היה גרוע יותר מהסיוטים הכי נוראיים שלי.

המקום כולו היה בנוי כמבוך עצום באמצע הים, חשוך ואפל כך שגם אם אסיר יצליח להמלט מכלאו הוא לא יוכל לצאת מהאי. ריח הביוב הנורא עלה באפי, וניסיתי לעצור את הנשימה שלי רק בשביל שאוכל להפסיק להריחו לרגע. חזרתי לנשום, והריח לא עבר. זה היה איום ונורא, אבל הנחתי שזו לא תהיה הבעיה הגדולה ביותר שלי. המכשול האמיתי מחכה בהמשך.

שני הילאים ממשרד הקסמים אחזו בי בחוזקה, וכאשר ניסיתי להתפתל מעט אחד מהם שלף את שרביטו בצורה מאיימת. הם גררו אותי לתא חשוך בקצה המסדרון, ואני החזקתי אצבעות שאהיה היחיד שם. למזלי, תפילתי התגשמה. האסירים בתאים לידי עמדו דום, סורקים את גופי אך לא אומרים דבר.

התא ננעל מאחורי: הייתי אבוד. מכאן, אין דרך חזרה.

"תיהנה מהביקורת היומית" לחש אלי אחד ההילאים, כנראה אחד שרצה להרתיע אותי.

לא רציתי לחשוב על זה אפילו. לא ידעתי מה לעשות לאחר שהם הלכו. פשוט ישבתי שם בשקט, מאזין לקול נשימותיהם הכבדות של האסירים בתאים לידי, נהנה מכל רגע עד שהסוהרסנים יגיעו. 

לא ידעתי אם חלפה שעה, או שעתיים: המקום גרם לי לאבד את חוש הזמן. אבל הם הגיעו, הסוהרסנים. את התקרבותם למסדרון התאים שלנו הרגשתי מיד, בתחושת קור כבדה ומציקה, כעס טהור, קולות לחשושים עמומים. הם נראו כמו אנשים מרחפים מכוסים ברדס שחור קצת שקוף, אבל לא היה להם גוף: כאילו הברדס תלוי על שום דבר…

בלעתי את רוקי בעצבנות ומתח כשהם התקרבו לתא שלי. קערת אוכל עם לחם עבש נזרקה לתא שלי: בית הכלא רוצה להשאיר את אסיריו בחיים כדי שיוכולו לסבול יותר על פשעיהם. הקור התפשט בכל גופי, מילא אותי ורציתי לצרוח - אבל לא היה לי קול בשביל לעשות את זה. יד גרומה וארוכה התקרבה אל פני דרך הסורגים וצעדתי בבהלה אחורה. 

הסוהרסן שהיה כמעט עשוי אוויר חצה את הסורגים ונכנס אל תא הכלא שלי. קרסתי בבהלה, תוהה אם זה בכלל אמור לקרות. עצמתי את עיניי, והרגשתי את הזיכרונות הטובים היחידים שלי נשאבים ממני החוצה. ניסיתי להיאבק בזה, כאילו למשוך את השמחה שלי בחזרה אבל ללא הצלחה. 

הסוהרסן נהם, מעין לחשוש בטון נמוך שנשמע מאיים, ואני קרסתי על הרצפה, מאבד את הכרתי.

מאז כבר עברו כמה חודשים, שנים - אני לא יודע. טקס זהה מתרחש בכל יום, רק שלאחר היום הראשון הסוהרסן לא נכנס לתא שלי. הוא שואב ממני את רוח החיים, את השמחה ואני מתמלא בזעם. כלפי משרד הקסמים, כלפי האנשים שנאבקתי להציל, כלפי החיים שלי…

באותו הרגע, כבר לא השלמתי עם ההשלכה שלי לאזקבאן. לא הייתי יותר בן אדם, הייתי זעם טהור. הייתי סוהרסן.

יצאתי מהתא עם שאר הסוהרסנים, מרגיש כאב חד שמושך אותי אל עבר הקורבן הבא.