ילדי האריות, משיבים מלחמה.

ברק הבזיק ופגע באחת הגבעות שנראו באופק כעבור רגע רעם התגלגל בשממה וגשם החל לרדת. ניצמדתי בחוזקה לזאם.

"אתה חייב לדעת את זה,” אמרתי. “אני לא מאשימה אותך על מותה של זואי.”

חשתי בזאם מתכווץ. הוא הפנה את ראשו ממני והשפיל את עיניו.

אחזתי בלחיו בנחישות וסובבתי את פניו בחזרה. “תסתכל עלי,” אמרתי.

הוא הרים את עיניו האפורות. ממצחו טפטפו טיפות ושערו נח בקווצות לחות על מצחו. הגשם התחזק.

"אני לא מאשימה אותך,” אמרתי. “כי זאת אשמתי,” הוספתי בקול רועד.

"אשמתך?” שאל זאם בקול מוזר. “למה את מתכוונת? זאת לא את שעמדת שם בחניון בלי לזוז כשהבומרנג עף לעברך ונתת לזואי להקריב את עצמה בשבילך. זאת לא את היית זה היה אני. איך זה אשמתך?”

"זאת אשמתי כי לפני המון זמן,” עצרתי לרגע ושאפתי אוויר. “כמעט חודשיים, כאימא שלי בדיוק חזרה. היא אמרה שאני חייבת לעזוב את ילדי האריות. אותך בעיקר.”

"ממ..ממה? ל..למה?” גמגם זאם. על פניו הייתה נסוכה הבעה שלא ראיתי עליו אף פעם.

"גם אני שאלתי אותה. היא אמרה לי שזה המסר שהצבועים רצו להעביר. הם מסרו לי שאם לא אעזוב את אותך אז הם יהרגו אותך באמצעות החרב הבוערת. הם אמרו שאתה והחרב מחוברים.”

"זה נכון,” אמר זאם. “אבל הם לא הרגו אותי ואת עדיין כאן.”

פתחתי את פי לענות לו אבל אז עיניו התעגלו בהבנה. “נועם, הם בעיקרון תיכננו להרוג אותו...”

"כ..כן,” אמרתי. כבר לא יכולתי להתאפק והקול שלי נשבר. דמעות זלגו מעיני מתערבבות עם טיפות הגשם. “כש..שאמרו לנו שנועם מת אז... אז הייתי בטוחה שז..זה באשמתי... ואז..” כאן כבר פרצתי ביפחות בלתי נשלטות. “ז..זו..זואי היא.. היא נכנסה לחדר.. ו.. ו.. היא הרגיעה אותי ו.. ופתאום נועם נכנס ו..והתברר שהוא לא מ..מת. מאיה שינתה אותו ברגע האחרון לצבוע.”

"ו... ואתמול... רגע לפני ש... שהגענו לחניון אז... אז ז..ז..זואי היא... היא... ניגשה אלי ו.. ואמרה לי שכ...כדאי לספר ל..לך את זה א..בל אני לא הסכמתי ועשרה דקות מאוחר יותר מצאתי אותה שוכבת... מביטה בי.. במבט ח..חלול ו... ובו..מרנג נ..נעוץ ל..לה ב..חזה...”

הרמתי את פני הרטובות לזאם. הוא התבוננן בי ודמעות זלגו על לחייו. “אתה מבין?” אמרתי בקול רועד וניגבתי על לחיי. “בגלל זה אמרתי לך מקודם לשתוק, שלא תעז לחשוב שזאת אשמתך! שלא תעז!”

"ושלא תעזי לחשוב שזאת אשמתך,” הוא אמר לי בחזרה והסיט את שערותי מהפרצוף. הוא אחז בפני בשני ידיו. “הבן אדם היחיד שאנחנו יכולים לתלות בו את האשמה למותה של זואי זה מנהיג הצבועים,” הוא אמר. “אנחנו נשיג נקמה, תמר, אני מבטיח לך!”

הנהנתי בראשי ואחזתי בידו. ממענת לעזוב. הוא החליק את ידיו בעדינות מפני ואחז בידי. “קדימה,” הוא אמר ונעמד. “יש לי רעיון.”

נעמדתי על מקומי. הגשם כבר התחלש ונהפך לטפטוף כזה שמעקצץ בעיניים. אני וזאם היינו מוכתמים בבוץ על למותנינו.

"אני רוצה שתדמייני בראשך לביאה אפורה,” אמר זאם והפתיע אותי. לא חשבתי שזה מה שהוא יאמר.

"זאם, כבר ניסינו את זה בערך חמישה פעמים. אני פשוט לא מצליחה,” אמרתי.

"את הלביאה,” אמר זאם. “הלביאה חייבת לדעת להפוך ללביאה. פשוט תעצמי את העיניים שלך, תדמייני את הלביאה האפורה ותרגישי את הגשם שסביבך, קחי את כל הצער והכאב שאת חשה ממותה של זואי,” קולו רעד. “ותשתמשי בו כאנרגיה.”

"עכשיו תקחי את כל הכאב והצער ותצעקי אותו החוצה, אל תוך הגבעות.”

פתחתי את פי וצרחתי את נשמתי. את כל האשמה שאכלה ואוכלת אותי, את כל הכאב האדיר שהציף אותי. לפתע הצרחה השתנתה ונהפכה לשאגה. שאגה אדירה. מזווית עיניי ראיתי שזאם משתנה לאריה מרשים ומצטרף אלי בשאגתו.

חשתי תחושה מוזרה בכל הגוף. כאילו נכנסתי לאמבטיית קרח. לפתע השמיעה שלי היתחדדה ויכולתי לחוש את קול הגשם שפוגע בפרוותי.

רגע, בפרוותי??

הבטתי בשלולית שניצבה מתחת לרגלי. במקום לראות פנים של נערה מוקפות בכרה שחור ראיתי פנים של לביאה, מוקפות בפרווה אפורה.

הרמתי את ראשי. ממולי עמד זאם. וגם כשהוא היה אריה יכולתי לחוש במבט הגאווה שהוא מביט בי.

מתחתי את רגלי והתחלתי לרוץ. רעם הרעיד לפתע את השמיים והגשם התחזק.

זאם הצטרף אלי בשאגה.

ואז עברה בשנינו המחשבה, הלביאה והמגיסטר הולכים להשיב מלחמה. ובגדול.

		הפרק הבא