היורשת לבית מאלפוי

לורנס הניחה תינוקת בפתח בית הגדול.

"את בטוחה שלכאן היינו אמורים להביא אותה?" שאל לוקנס.

לורנס הביטה בבית. "לא."

"אבל לפחות נפטרנו ממנה. מעולם לא אהבתי את התינוקת הזאת."

השדונים קיפצו מהבית בשמחה.

בזמן שהם הלכו, התינוקת הקטנה התעוררה והתחילה לבכות.

היא לא הבינה איפה היא; למרות שהייתה בסך הכול בת שנה, היא כבר זיהתה שהמקום הוא לא ביתה.

היא יללה ובכתה, אבל איש לא שמע אותה. הבית היה מרוחק מכל האחרים, כך שאף אחד לא יכל לעזור לילדה.

לפתע, דלת הבית נפתחה, ואישה צעירה וגבוהה יצאה החוצה.

"מרטי! בוא תראה, יש כאן תינוקת!" היא קראה מאחוריי כתפה והרימה אותה.

התינוקת חדלה לבכות, והיא הביטה באישה בעיניים גדולות, חומות וסקרניות.

אמילי דיגדגה אותה, גורמת לה לצחוק.

מרטי הביט בתינוקת מעבר לכתפה של אשתו בחיוך. 

"בואי, תכניסי אותה. נחפש את ההורים שלה, ואם לא נמצא אותם, היא תישאר אצלנו. 

איך קוראים לה?"

אמילי הרימה שרשרת זהב קטנה שנקשרה לצוואר הילדה. 

"הרמיוני מאלפוי." היא ענתה. 

בני הזוג גריינג'ר הכניסו את היורשת לבית מאלפוי לביתם.