הארי רון והרמיוני קוראים הארי פוטר

מצטערת שלקח לי מלאא זמן לעלות את הפרק, מקווה שתהינו!

ויתור זכויות.

ותודה לאני הקסומה שעזרה לי מאוד לכתוב את הפאנפיק.

פרק ב'- הפרק הראשון

הרמיוני קראה את שם הפרק הראשון: "הילד שנשאר בחיים". "הי, זה אני!" הופתע הארי.

"אדון וגברת דרסלי, דיירי.. "

"אדון וגברת דרסלי?!" הופתע הארי.

"זה מה שכתוב.." אמרה הרמיוני.

"אדון וגברת דרסלי זה הדודים של הארי, הרמיוני," אמר רון.

"נכון" אמר הארי.

"זה מתחיל להיות הרבה יותר מוזר מרגע לרגע" אמרה הרמיוני, "ואני יכולה להמשיך לקרוא?"

"כן" ענו הארי ורון פה אחד והיא המשיכה:

"דיירי דרך פרייוט מספר ארבע, היו יכולים לדווח לכם בגאווה שהם נורמאליים לגמרי- ותודה ששאלתם."

"לא נראה לי ששאלתי משהו," אמר רון.

"זה מה שהיה כתוב בספר, אידיוט!" אמרה הרמיוני.

"טוב בסדר," אמר רון, "תמשיכי."

"לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה."

"זה כל כך ברור שהם יסתבכו במשהו," אמר רון. הרמיוני תקעה בו מבט נוזף והמשיכה.

"מר דרסלי היה מנכ"ל של חברה בשם גראנינגס לייצור מקדחות, הוא היה איש גדול ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר- למרות שדווקא שפם היה לו שמן למדי..

"לדרסלים היה תינוק ששמו דאדלי ובעיניהם לא היה ילד מוצלח ממנו..."

"עכשיו אני בטוח שזה ספר עלי," אמר הארי והרמיוני אמרה: "אבל אין סיכוי שהמוגלגים יודעים על אבן החכמים וכל זה, אלא אם כן איזה קוסם כתב את זה ונתן לאיזה מוגל... אולי נסתכל מי כתב את זה?" הציעה הרמיוני. היא סגרה את הספר והיה כתוב על הכריכה: "ג'יי. קיי. רולינג".

"מעניין מי זאת הרולינג הזאת," אמר הארי.

"כן... הרמיוני, את קראת או שמעת פעם עליה? כי הגיוני שהיא קוסמת, כי אם היא לא קוסמת איך היא ידעה על כל זה? או שהיא איזה שד שמרגל אחרינו..." אמר רון תוך כדי צחקוקים מצידו, הבעה מאשימה מצידה של הרמיוני וגלגול עיינים מצידו של הארי, "טוב תמשיכי" אמר והיא המשיכה.

"דבר לא היה חסר לדרסלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו יגלה על משפחת פוטר. גברת פוטר הייתה אחותה של גברת דרסלי... לפוטרים נולד ילד קטן, אבל הם מעולם לא ראו אותו...

"כשדרסלי ואישתו התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורינו, לא היה רמז בשמים המעוננים לכך שדברים מוזרים עומדים להתרחש ברחבי המדינה. מר דרסלי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת במיוחד לענוב לעבודה, וגברת דרסלי ניסתה להכריח את דאדלי המצווח להכנס לכיסה התינוקות שלו. שניהם לא הקשיבו לינשוף הזהוב הגדול שחלק ביעף על פני חלונם."

"בטח הינשוף הזה הולך לסבך את כל העניינים," קטע רון את הרמיוני.

"אתם לא יכולים לתת לי לסיים להקריא פרק בלי להעיר לי הערות?" שאלה הרמיוני ברוגז.

"לא יודע," אמר רון, "לא ניסיתי."

"אז תנסה, כי אם לא, בסוף ייקח לנו שנה שלמה רק לגמור את הפרק הראשון," אמרה הרמיוני.

"טוב," אמר הארי, "עד סוף הפרק לא אומרים כלום, אהם אהם רון... אבל בסוף הפרק מותר לנו לדבר!" אמר הארי והרמיוני הנהנה. "תמשיכי," הוא אמר לה, והיא המשיכה:

"בשעה 8 וחצי נטל מר דרסלי את התיק שלו... הוא נכנס למכונית ויצא מהחניה של בית מספר 4. רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר- חתול מעיינת במפה."

"אולי זאת הפרופסור מקונגל" אמר רון והרמיוני חשבה שלא סביר שהיא נמצאת שם, אבל במחשבה שניה, לא כל חתול קורא במפה.

"יכולה להיות שזאת הפרופסור מקונגל, אין לי מושג באמת.." אמרה הרמיוני והמשיכה, "אבל אמרתי לא להפסיק אותי עד שגומרים את הפרק!"

"אהה נכון," אמר רון, "תמשיכי..."

"בפינת דרך פריווט אכן עמדה חתול מנומרת, אבל שום זכר למפה לא נראה... ביציאה מהרחוב לכיוון העבודה דרסלי המשיך לעקוב אחרי החתולה בראי מכוניתו. הוא ראה איך החתולה קוראת בשלט שעליו כתוב דרך פריווט. לא, לא קוראת בו, כי אם מסתכלת עליו- הרי חתולים אינם יכולים לקרוא, לא שלטים לא מפות. מר דרסלי התנער קלות וחדל לחשוב על החתולה. בדרכו העירה הוא לא חשב על דבר מלבד על משלוח גדול של מקדחות שקיווה לקבל מאוחר יותר באותו יום.

"אבל בכניסה לעיר המקדחות פרחו ממוחו. בזמן שעמד בפקקים של הבוקר, הוא לא היה יכול שלא להבחין במספרם הגדול של האנשים הלבושים באופן מוזר ביותר. אנשים עטויי גלימות. מר דרסלי לא סבל אנשים שהתלבשו בבגדים מוזרים- האופנות המטורפות של הצעירים! הוא שיער שזו איזה אופנה טיפשית חדשה. מבטו נפל על קבוצה של קוקואים כאלה שעמדו ממש בקרבת מקום. הם התלחששו ביניהם בהתרגשות. מר דרסלי נזעם לגלות שלפחות שניים מהם לא היו כלל צעירים- מה, האיש הזה שם נראה אפילו יותר מבוגר ממנו, והוא עוטה גלימה בצבע ירוק אזמרגד! איזו חוצפה!"

"אתם מכירים איזה מישהו עם גלימה בצבע ירוק אזמרגד?" שאל רון, "כי אולי זה מישהו שאנחנו מכירים!"

"אין סיכוי שזה קוסם כלשהו כי זה ספר מוגלגי! כמה פעמים צריך להגיד לך את זה רון?!" אמרה/צעקה הרמיוני, "ונמאס לי שאתם כל הזמן עוצרים אותי!!!" הפעם הרמיוני ממש צעקה והפנתה את מבטם של כל יושבי חדר המועדון לכיוונם, אבל למזלם הרמיוני אמרה שהכל בסדר והם הפסיקו להסתכל עליהם.

ואז הרמיוני המשיכה:

"אבל אז עלה על דעתו שזה מדובר כנראה באיזו הצגה מטופשת. ברור שהאנשים האלה מנסים לגייס כספיים לאיזושהי מטרה- כן, זה הסבר. הפקק התקדם, ותוך דקות אחדות מר דרסלי הגיע לחניון של גראנינגס. שמחשבותיו נתונות שוב למקדחות.

מר דרסלי נהג לשבת תמיד שגבו מופנה אל החלון שבמשרדו שבקומה התשיעית. אלמלא כן, ודאי היה מתקשה עוד יותר להתרכז במחשבות על מקדחות באותו בוקר. הוא לא ראה את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור יום, למרות שאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם.

"יש לי הרגשה שמסתכלים עלינו," אמר הארי.

"גם לי," אמר רון, "אולי נעלה לחדר שינה, שם יהיה יותר שקט."

"טוב," ענתה הרמיוני והם עלו לחדר שינה של הארי ורון, ולמזלם שיימוס, נוויל ודין לא היו שם.

"הם הצביעו והסתכלו פעורי פה"..

"הנה, ככה," אמר רון והדגים פה פתוח לרווחה.

"תודה רון," אמרה הרמיוני והמשיכה לקרוא:

"כשינשוף אחר ינשוף חלפו בתעופה מעל לראשיהם. מרביתם לא זכו לראות ינשוף קודם לכן אפילו בלילה."

"מה? איך?" שאל רון בהבעה המומה, "הם אף פעם לא קיבלו דואר?"

"כמה פעמים צריך להגיד לך רון? הם מוגלגים, זה ספר מוגלגי, הם לא מקבלים דואר ינשופים!" אמרה הרמיוני בכעס בגלל הפרעתו של רון וגם בגלל קצב ההפנמה האיטי שלו.

"על מר דרסלי, לעומתם, עבר בוקר שיגרתי ונטול-ינשופים לגמרי. הוא צעק על חמישה אנשים שונים. הוא ניהל כמה שיחות טלפון חשובות וצעק עוד קצת. מצב רוחו היה מצוין.."

"הבן אדם הזה אוהב באמת לצעוק!!?" אמר רון בתמיהה, "זה עושה אותו שמח?!"

"כן," אמר הארי בקול נכאים, "אם הייתה מכיר את הדוד שלי לא היית מופתע".

"אני מבקשת, לא לקטוע אותי!" אמרה הרמיוני בכעס "כבר אמרתי לכם לא לקטוע אותי לפחות עד סוף הפרק! כי אז לא נגמור עוד שבוע!"

"טוב," אמרו פה אחד רון והארי, "לא נקטע אותך עד סוף הפרק."

"מצוין," אמרה והמשיכה:

"עד להפסקת הצהריים, כשהחליט לצאת להתרענן מעט בטיול אל הצד השני של הרחוב, כדי לקנות לו לחמנייה מהמאפיה ממול.."

"טיול לצד השני של הרחוב?! טיולי ביותר," אמר רון "ואמרו שהוא בשרני, אז למה שיטריח את עצמו כדי לצאת לטיול?"

"זה טיול כדי ללכת לקנות אוכל," אמר הארי, "אם זה לא היה כדי לקנות אוכל הוא לא היה עושה את זה."

"לא פלא שהוא שמן, הוא אוכל לחמנייה," אמר רון.

"גם אתה אוכל לחמנייה, רון," אמרה הרמיוני.

"נכון," ענה לה, "אבל אני לא שמן."

המיוני הסתירה את צחוקה מאחורי מבט נוזף, הפכה עמוד והמשיכה לקרוא.

הנה הפרק מחכה לתגובות ואשמח אם תתקנו אם יש טעויות,

ותודה לכל מי שנרשם לפאנפיק וכתב תגובה, זה ממש משמח לראות שכל כך הרבה אנשים קראו ונרשמו לפאנפיק.

ממליצה על הפאנפיק "היילי ראוון וחדר הסודות".

ג'ינפה

הפרק הקודם		הפרק הבא