ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

אז הנה עוד פרק, כפי שניתן לראות לא נטשתי... וכן, הרבה מהקרדיט מגיע לנרילביא2 ששלח לי ינשוף עם רעיון כללי להמשך... 

מוקדש לכל הנירשמים החדשים..

ועוד משהו, ממש ממליצה לקרוא את הפאנפיק ישיבת בר אילן לקוסמים דתיים; הוא ממש טוב ומושקע וכנראה בקרוב אנחנו נחבר את הפאנפיקים ככה שזה יהיה ממש מגניב :)

בכל אופן, תהנו!

עברו כבר כמה חודשים מאז הפגישה המוזרה שלי בהגורוטס עם הארי רון והרמיוני.

מספיק זמן שיגרום לי לתהות עם כל זה בכל זאת לא היה חלום מציאותי במיוחד.

עוד יום שגרתי עבר עליי באולפנא, עם חברותיי הקרובות, לינור והלל. בשיעורים היינו הרבה פעמים נכנסות למצב כפית - לרוב באשמתי - מודה.

אבל מה לעשות שלפעמים השיעור כל כך משעמם שאני חייבת לבהות במורה ולתפוס אותה - או אותו - בטעות לשונית או בסתם פרצוף שהצחיק אותי באותו הרגע ואז להתפוצץ מצחוק בילתי נשלט?

כמובן, מיד אחרי זה לינור והלל מבינות על מה צחקתי, או שלא, וצוחקות מהצחוק שלי.. ואני, באופן כמעט אוטומטי צריכה לצאת מהכיתה כדי להירגע וחזור עם הבעת פנים רצינית שלא מחזיקה יותר משתי שניות..

שלא תבינו לא נכון - אני לא התלמידה הזאת שמפריעה בשיעורים ומתחצפת למורות (-לרוב) אני בדרך כלל משתתפת בשיעור, עונה על שאלות יפה.. או לפחות - ככה אני רואה את עצמי. אני פשוט מניחה שהמורות לא רואות אותי ככה.

היום כשחזרתי הביתה מהאולפנא חשבתי בעצב ובריקנות  על אגם. אגם היא היתה חברתי הטובה ביותר ביסודי, ועדיין. אבל אז היא עברה לצפון, ומאז אנחנו נפגשות בקביעות בעיקר בחגים (-לרוב היא באה אליי כי היא יותר מתמצאת באוטובוסים וכל זה, וגם בגלל שאמא שלה, ובעצם גם אבא שלה, הרבה יותר משחררים מאמא שלי - שאני אפילו לא יכולה לדמיין את האפשרות שהיא תסכים לי להיות בחג - שאני אמורה להיות עם המשפחה בבית - להיות במקום אחר..)

שלא תבינו לא נכון - אני שרופה על לינור והלל - אבל לפעמים אני מרגישה קצת... מנותקת. למשל, ההורים של אגם גם גרושים, כך שאנחנו יכולות להבין אחת את השניה יותר טוב. וגם למשל... טוב זה כניראה אדיוטי, אבל לאחרונה לינור והלל נפגשות מלא עם בנים , ידידים או איך שהן לא מגדירות את זה, בעוד שאני - שומרת נגיעה... אני פשוט חושבת שידידים, או בכללי סתם להפגש עם בנים סתם הסחת דעת משמעותית - במיוחד בכל התקופה הלחוצה הזאת של כל הבגרויות. בגרויות. איך אני לא סובלת את המילה הזאת... להוסיף לזה את המילה 'מתמטיקה' ואפשר כבר להגיד עלי קדיש.

בכל אופן - לאחרונה היה לאגם יומולדת ואני כמובן לא הייתי שם כדי לחגוג איתה.. אבל כן הכנתי לה מתנה - קנווס שציירתי עליו עם צבעי מים שקיעה בכנרת ושלושה ציפורים עפות, מין תזכורת לחופש שעבר - בן שנינו נסענו לביתה בצפון - ויום לאחר מכן - על הבוקר נסענו לכנרת והיינו שם כל היום.. החלק המצחיק היה, שעד שחזרנו לבית אצל אבא שלה (היא גרה יותר אצל אבא שלה מאשר אצל אמא שלה), שנינו נשרפנו לחלוטין מהשמש והיינו נראות קצת כמו עגבניות מהלכות. אחים שלה לא הפסיקו לצחוק עלינו, ושאני אומרות אחים שלה אני בעצם מתכוונות לשירה - אחותה הגדולה בת 22, אביתר- אחיה הגדול בן 18, אורפז- בת 17 ואחיה התאום של אגם- דניאל כמונו, בן 16.

בכל אופן, בטח אתם שואלים, אם אנחנו גרות בקצוות שונים בארץ, ואנחנו שומרות על קשר כל כך טוב כבר יותר מ- 5 שנים, למה אני לא עושה את המעשה הפשוט של להיות אתה ביומולדת שלה? אז הנה הסיבות המעצבנות עד תסכול:

קודם כל, בגלל שאנחנו בכלל לא באותו בית ספר אנחנו לא יכולות לבוא אחת לשניה בזמן לימודים כי רק הנסיעה עצמה באוטובוסים לוקחת כמה שעות, ותוסיפו לזה את אמא שלי שדואגת עלי כאילו אני בת 10 ולא בת 16 ואין לי סיכוי ללכת. 

רק הסיבה הזאת מספיקה לי לשנוא להיות בבית - כאילו אני לכודה או משהו. אבל אני מניחה שאני פשוט לא אחת של בית.

רק המחשבה הזאת עולה במוחי ומייד תקפו אותי המחשבות הישנות והמגוכחות שאני בעצם לא כל כך קשורה למשפחה שלי... נכון, אני רזה, נמוכה יכסית ובעלת שיער בהיר כמו רוב משפחתי אבל בעצם אין כל כך דימיון משפחתי בינינו - אני לא דומה לאף אחד מאחיי, וזה דיי מוזר כי כולם אצלינו דומים לכולם.

הסטתי בקוצר רוח את המחשבה ממוחי, זה מגוחך. אחרי הכל - משפחה לא בוחרים...

אני בקושי שמה לב למעשיי, עד שכמעט נתקעתי בדלת כניסה של בייתי. ברגע האחרון דחפתי אותה בקוצר רוח ונכנסתי בכוונה לחטוף מהר משהו לאכול מהמטבח ולעלות לחדרי לעשות שיעורי בית בראש שקט בתקווה שאחותי הקטנה יצאה לחברה.

אחרי שדחפתי לפי חטיף גרנולה עליתי בזריזות לחדרי לפני שאמי תספיק לתחקר אותי איך עבר עליי היום.

לא ראיתי את אחותי הקטנה בסביבה אז הנחתי שהיא אכן אצל חברתה.

בקושי הספקתי לסגור את הדלת ולנעול (-סתם הרגל ישן) וכבר ראיתי על המיטה שלי את הספר הארי פוטר והנסיך חצוי הדם פתוח קצת אחרי האמצע, ומייד כשבאה אליי ההכרה שהיום בבוקר הספר היה סגור ומסודר בין שאר הספרים על המדף הגבוה, התחלתי לשמוע ממנו קול זמזום קטן בוקע ממנו. בהיתי בו מהופנטת.

זה היה כאילו... כאילו  הוא מזמין אותי להשאב לתוכו.

שנית.

מקווה שאהבתם.. ממש אשמח שתמליצו ותגיבו, זה ממש משמח ונותן תמריץ להמשך :)

המשך אמור להיות ממש בקרוב..

הפרק הקודם		הפרק הבא