גן המייסדים

סלזאר רץ. הנעליים שלו התלכלכו בבוץ החום והמגעיל בין השיחים והפנים שלו היו אדומות מעייפות ומכעס. הוא עוד שמע את הצעקות של נלי הגננת ״סלזאר! תחזור! יש עוגיות!״ לא, כמה עוגיות שוקולד צ׳יפס לא יגרמו לו להכנס שוב לגן ולהפגש שוב עם נלי המעצבנת. הוא מחה את ידיו המלוכלכות במכנסיים העבות ונשען על גזע עץ סמוך ״אני לא חוזר לשם. אין מצב״ מלמל ובעט באדמה הרכה והמתפוררת. הוא הביט אל העץ הגבוה שלידו עמד. למה העץ הגבוה הזה עומד בודד באמצע היער? -תהה האם גם אותו העליבו?

אבל לא היה זמן לחשוב על זה. סלזאר הזדקף, מגושם מעט, וחשב כמה הוא אמיץ שהוא ככה בחורשה הגדולה לבדו. הוא סרק בעיניו את החורשה. בקושי היה ניתן לראות את הביצה שבה היה הבית של סלזאר. עד כדי כך הוא רחוק. הוא נשם עמוק כדי להרגיע את עצמו, קימץ את ידיו לאגרופים וניסה להתעלם מבטנו שהתחננה שייתן לה את העוגיות טעימות של הגננת נלי. אולי בכל זאת הוא יחזור? לא. אסור לו לוותר. לא עכשיו. אם הוא יחזור, ילדים שוב יעליבו אותו והגננת נלי שוב תכעס עליו. סלזאר נשם עמוק ושחזר את מה שקרה לפני עשר דקות, בחצר הגן, בזמן שצעד. עמוק, עמוק, לתוך החורשה. בין העצים העבים והמפותלים, בין השיחים הגבוהים…

״הגננת נלי, כל החול הצבעוני נשפך לי על הרגליים״ ייבב ג׳ו ונרלי

הגננת נלי הפסיקה לרגע למלא חול בבקבוקון לסלזאר. ״אני כבר באה לעזור, חמוד!״ קראה אל ג׳ו, אחרי מבט אחד שהעיפה בו מבעד למשקפיה המרובעים. הוא היה מרוח כולו בבוץ כחול וירוק. קם ובא לצפות איך הגננת מנקה את החול מבגדיו, שיערו, לחייו, אפו ונעליו של ג׳ו. הגננת נלי לקחה את הבקבוקון של ג׳ו, והתחילה להכניס את החול חזרה לבקבוקון

״אבל הגננת נלי!״ קרא סלזאר בקול רם ״למה את לא פשוט עושה ׳התקרצף׳? מה, לא לימדו אותך לעשות את זה? אמא יודעת!״ הוא הבליט את חזהו והרים את סנטרו והרגיש חשוב למדי.

״מה?״ נלי הפסיקה לרגע והתבוננה בו בחוסר סבלנות

״עם השרביט!״ סלזאר קפץ והניף את ידו כאילו הוא מחזיק שרביט

הגננת נאנחה ״אתה לא קוסם, סלזאר״

החיוך של סלזאר נמחק מפניו. הוא התכווץ והשפיל את עיניו ״אני בן לשושלת מכובדת וארוכה של קוסמים״ אמר בשקט, בקול רועד

הגננת צחקה. סלזאר הרגיש לפתע מבויש מאוד ״אין כזה דבר קוסמים, סלזאר״ הסבירה נלי בקול חינוכי.

סלזאר קפץ על רגליו וברח מהגן.

״סלזאר! תחזור! יש עוגיות!״

אז לא. הוא הלך והוא לא יחזור לעולם. אבל לאן יילך?

פתאום רעיון הבזיק במוחו של הילד. כמובן! הסלע הגבוה, המחבוא הפרטי שלו! באמצע החורשה!

הוא דהר במהירות. זרדים התפצפצו תחת רגליו. הוא נתקל בענף ונפל, אבל לא הפסיק לרוץ. מתעלם מהברך המדממת, ומזה שהוא צריך שאמא תחבק אותו ותשים לו פלסטר, הוא המשיך לרוץ. הוא לא הפסיק עד שהגיע. עכשיו לא ימצאו אותו לעולם, הבין בזמן שהתנדנד וסידר את נשימתו.

הוא הביט סביבו וחיוך קטן, של ילד קטן מרוצה, הבזיק לרגע על שפתיו. הוא יישב פה ויתאמן בקסמים, עד שיצליח המון. ואז הוא יחזור אל הגן, ויראה לה, לגננת נלי. כן, זה מה שיעשה!

הוא סקר את סביבתו והרים ענף קטן מהקרקע. זה יהיה השרביט שלו. ״אברא קדברא!״ צעק וקולו הדהד בין העצים. כלום לא קרה. הוא ניער את הענף ״הוקוס פוקוס שאני אהיה מלך!״ אבל הוא נשאר עדיין סתם ילד קטן, שברח מהגן. לא שום מלך ולא שום קיסר. בטחונו התחיל להתערער. הוא נשך את שפתיו והסתובב בחרדה סביב הסלע הגדול ״בוקוס נוקוס שיהיה פה חייזר! צ׳יקו ביקו! שחייזר יחטוף את נלי הגננת! מינימוס קוקלוקוס! פילי מילי! קדימה, שרביט, תעבוד כבר!״

קול רשרוש נשמע מאחוריו. הוא נפל על הקוצים החדים שהציצו מהאדמה מרוב בהלה ופרץ בבכי. האשליות התנפצו. הוא לא גיבור, לא אמיץ, לא מלך. סתם ילד בן ארבע שבוכה כמו תינוק.

״מה אתה עושה?״ שאל קול ביישני ״אתה קוסם?״ ראש של ילדה קטנה השתרבב מתוך שיח גדול. היה לה שיער חום בהיר אסוף בשתי צמות עם סרטים צהובים ועיניים כחולות מתוקות. היא הייתה בערך בת גילו, שמנמנה ונמוכה עם עור בהיר כמו שלו ולבשה שמלה צהובה עם סרט עבה שחור. הפנים העגולים שלה היו אדומים וגם היא בכתה, כמוהו.

״כן!״ סלזאר הפסיק לבכות מייד. הוא נעמד באומץ ושרבב את שפתיו כנגדה בהתרסה ״ושלא תעזי לצחוק עלי!״

״למה שאני אצחק עליך?״ היא שאלה בתמימות ״גם אני קוסמת״

״באמת?״ הוא הביט בה בעיניים קרועות

״באמת״ היא הנהנה ״אבל ניסיתי כבר מלא קסמים ואף אחד לא הצליח לי״

״גם אני״ הוא מחה את עיניו השחורות בשרוולו ונרגע מייד. אז הוא כן קוסם וכולם טעו. כן, גם הגננת נלי, שסטיב מיידן אמר פעם שהיא תמיד צודקת. טוב, היא לא.

״למה אתה פה?״ שאלה הילדה

״ברחתי מהגן!״ סיפר בעיניים נוצצות ״אף אחד לא האמין לי שאני קוסם!״

״אז אתה גיבור!״ הילדה הביטה בו בהערצה גלויה ״אבל לי יש המון חברים, וכווולם מאמינים לי״

עכשיו סלזאר חייך חיוך רחב ״איך קוראים לך בכלל?״

״הלגה!״ הכריזה הילדונת בקול ״ואתה?״

״סלזאר״ השיב

״אתה נחמד, סלזאר. אולי תנסה שוב קסם?״ הלגה שאלה

״אני לא יודע אם אני אצליח״ הוא העביר יד בשיערו הבהיר והניד בראשו

״תנסה!״ היא ביקשה בהתלהבות ״תעשה קסם שתהיה מספיק חזק כדי לטפס על הסלע הגדול הזה!״

טוב, הוא ינסה. סלזאר קימט את מצחו והניף את הענף ״הוקוס פוקוס שאני אצליח לטפס על הסלע הגדול!״ קרא בביטחון. הפעם הוא יצליח.

ואז הוא רץ, מקיף את הסלע ובודק אותו מכל צדדיו. כשמצא שקע קטן בצד האבן הגדולה, הניף את רגלו, ופתאום מצא את עצמו מטפס. לאט, לאט, שקע, שקע, יד, יד, רגל, רגל. בלי להביט למטה, בלי לעצור. בלי לוותר.

והוא הגיע למעלה! למקום הכי גבוה! סלזאר קם, ניער את האבק מבגדיו והניף גבוה את ידיו.

עיניה של הלגה היו פעורות ״איזה אמיץ אתה!״ היא קראה בהשתוממות ״עכשיו תעזור גם לי לעלות״

״טוב״ סלזאר החליק מטה בלי להסס או לפחד. הוא הצליח פעם אחת, אז הוא יצליח להעלות את הלגה ולטפס שוב- ואפילו בלי קסמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא