נקמה

היי, מה קורה? איך בחופש שעוד מעט נגמר? כיף? יופי, אני שמחה.
עוד פאנפיק מבית היוצר שלי. חחח... סתם:P
אני מקווה שתהנו!!!

פרק 1- נקמה בחבר לשעבר

הרמיוני נשמה עמוק.

עמוק כל כך עד שהריאות שלה כמעט התפוצצו, וגם זה לא היה מספיק בשביל שתרגיש מוכנה לומר את מה שרצתה. היא ורון ישבו מתחת לעץ האלון הגדול ליד האגם, והשמיים החלו להחשיך.

על פניו של רון היה משוח חיוך טוב, מאושר. היא לא יכלה לעשות לו את זה.

"רון," היא התחילה. הוא הביט בה. "כן?"

"טוב..." כעת, משתשומת ליבו של רון הופנתה אליה, לא הייתה דרך חזרה.

"קרה משהו?" שאל רון, וקמטים של דאגה נחרטו במצחו. "לא, לא..." אמרה הרמיוני ונשפה אוויר ברעש. רון חייך אליה ושב להביט באגם.

היא ניסתה את מזלה בשנית. "רון..." מלמלה בחוסר נוחות. "כן, הרמיוני?" שאל רון והסתובב אליה שוב.

"רון..." קולה היה לא יציב. "אני... אני רוצה להיפרד."

החיוך של רון נמחק באחת. הוא נאלם לרגע, מתחבט עם עצמו, ובסוף מצא את קולו. הרמיוני הביטה בו ברחמים. "מה... למה? הרמיוני, היה לנו כל כך טוב ביחד! למה את רוצה..." הוא בלע את רוקו לפני שענה. "שניפרד?"

"רון," אמרה הרמיוני ברוך, "אני כל כך מצטערת, אבל זה פשוט לא זה. אני לא מרגישה שלמה עם זה. אני מצטערת כל כך..." היא אמרה ומחתה דמעה כסופה שצצה בזווית עינה.

היא קמה ממקום מושבה ליד רון ורצה אל תוך הטירה, כמעט מועדת על אבן שעמדה בדרכה. היא טיפסה במדרגות המובילות למגדל גריפינדור, מרגישה שעם כל מדרגה היא מאבדת אנרגיה יותר ויותר. לבסוף, כשהגיעה לחדרה, נפלה על מיטתה באפיסת כוחות ובכתה לתוך הכרית עד שנרדמה.

למחרת הרמיוני לא העזה להסתכל בעיניו הכחולות של רון. היא הרגישה שהערב הקודם סחט אותה גופנית ורגשית כל כך, עד שכל אותו היום הסתובבה בטירה חסרת חיים, ואפילו לא השתתפה בשיעורים.

היא שמה לב שעיניו של רון היו אדומות. הארי, שלא ידע דבר על מה שארע ביום האתמול לא הבין מדוע הם לא מדברים, וניסה לדובב אותם, אך לא היא ולא רון לא סיפרו לו על כך שהם נפרדו. בערב, בחדר המועדון, הרמיוני קראה ספר מוגלגי בשם "רומיאו ויוליה." כאשר שמה לב שהיא קוראת את אותה השורה כבר חמש פעמים, היא סגרה אותו בחבטה.

לפתע שמעה את שמה נלחש. היא הרימה את ראשה וראתה את הארי ואת רון מתלחשים ואז את הארי מזכה אותה במבט חד וקשה. זה היה יותר מדי בשבילה. היא הרגישה נבגדת מכל הכיוונים. רון סיפר  להארי, ועכשיו שניהם לא ידברו איתה.

'זו הרי ממש לא הייתה אשמתי! זו לא הייתה אשמת אף אחד!' זעק קול בתוך ראשה, 'פשוט לא הרגשתי שלמה עם הזוגיות הזאת. זה הכול! לא צריך לשנוא אותי כ"כ בגלל זה!!!'

היא הסיטה את הכורסא עליה ישבה לאחור ונעמדה, שני אגרופיה לצידי גופה. היא הרימה את ראשה בגאון וצעדה אל עבר חדרה. היא שמעה את רון מצחקק מאחוריה מפני סיבה שלא הצליחה להבינה.

רק כאשר נעלה את דלת החדר הריק והחשוך, הרשתה לעצמה להישבר, והחליקה לאורך הדלת עד שהתיישבה על הרצפה.

היא קברה את פניה בין כפות ידיה, ופרצה בבכי מעורר רחמים.

'כמה מוזר,' חשבה הרמיוני מבלי שיהיה לה אכפת. 'אין לי בכלל תיאבון.'

תמיד היה לה תיאבון בבקרים. תמיד. ודווקא היום לא היה לה כלל תיאבון, והיא חתכה עם המזלג את הפשטידה לחתיכות יותר ויותר קטנות, בקושי מודעת למעשיה.

לבנדר, שישבה לידה, פטפטה ללא הרף. הרמיוני קלטה איזה משפט או שניים בסגנון "אם- את- ורון- נפרדתם- אז- זה- אומר- שאני- יכולה- לנסות- להתחיל- איתו- נכון- שכן?- כי- אני- מאוהבת- בו- מהשנה- השלישית- אבל- הוא- לא- היה- פנוי- אבל- עכשיו- הוא- כן- פנוי- כי- נפרדתם- אז- אני- יכולה- להתחיל- איתו- נכון?" אבל חוץ מזה לא שמה לב לדבר. זה היה כאילו היא הייתה בתוך הבועה שלה ולא נתנה לשום דבר ולאף אחד להיכנס אליה.

לפתע נשמע קול מוכר להחריד מאחוריה.

"לבנדר," שאל רון במתק שפתיים, "את יכולה לבוא איתי לרגע?" לבנדר הנהנה במרץ ובלעה מהר את חתיכת הלחם שהייתה בפיה. היא כמעט נחנקה. הם הלכו לצד ודיברו . 'משהו פה מוזר,' חשבה הרמיוני שהביטה בהם. הבועה ששהתה בה כל הבוקר התנפצה, וכעת היא החלה להיות מודעת לסביבתה.

לפתע לבנדר קפצה על רון בחיבוק וכאשר התנתקה ממנו, הוא נישק אותה כאילו הייתה מושא אהבתו. הרמיוני השמיעה קול גועל ועוד משהו בסגנון "אוי, אלוהים," והסתובבה חזרה לשולחן, בדיוק בזמן בשביל לראות תלמידות שנה ראשונה שנעצו בה את מבטן וברגע שהסתכלה עליהן חזרו מהר לארוחת הבוקר כאילו לא הסתכלו עליה מעולם.

נכון, היא קינאה. ואין פלא, בהיווכח שעד לפני יומיים הייתה חברתו של רון בעצמה.

אבל זו לא הייתה רק הקנאה. מה שהרתיח אותה באמת היה זה שרון לא באמת אהב את לבנדר. אם הוא באמת היה אוהב אותה, מילא.

אבל הוא עשה את זה מתוך כוונה מלאה שהרמיוני תקנא בהם. זה היה כל כך שקוף, ממש מעורר רחמים. והיא לגמרי לא תיתן לו את העונג לראות אותה מקנאת בהם.

'אוקיי, וויזלי. אם אתה רוצה מלחמה, תהיה מלחמה.' חשבה בנחישות.

היא לקחה את ילקוט הג'ינס שלה וקמה מהכיסא, פוסעת לעבר השולחן של סלית'רין.

		הפרק הבא