בידל הפייטן

ויתור זכויות לרולינג. אין לי שום רצון להרוויח רווח כספי מפאנפיק זה.

"סיפורים ההמון ישמע," זימר בידל הזקן בפאב אליו הגיע היום, ועצר לרגע כדי לחלל קצת החליל לתוספת מנגינה מסתורית לדבריו.
כמה קוסמים השתתקו והסתכלו עליו, אבל רוב האנשים בפאב התעלמו ממנו והמשיכו לפטפט כרגיל. קוסם עב-כרס התקדם בצעדים גדולים וגמלוניים אל בידל, וחייך אליו חיוך עם שתי שיניי זהב.
"שמעתי עליך," אמר האיש. "אומרים שאתה יכול לספר סיפור בכל נושא שהקהל שלך יחשוק בו."
בידל הצנום הניף את גלימתו בדרמטיות, מופתע מההתעניינות הפתאומית. "והשמעות נכונות."
"ובכן," אמר האיש ושיחק בעיטורי שרביטו, "אני הייתי רוצה סיפור על מוות."
"מוות?" התפלא בידל, הרי רוב הסיפורים שלו קשרו מוות בצורה כזו או אחרת, אך הוא לא שמע על אדם שמבקש סיפור שבמרכזו המוות. "אם זוהי בקשתך, אענה לך תמורת הסכום המתאים."
האיש חייך. "200 מטבעות זהב."
עיניו של בידל נצצו למשמע הסכום, והוא לחץ את ידו של האיש ופנה לביתו.
כשהתיישב בכסא העץ המתפורר שניצב מול השולחן השחוק, רעיונות החלו לצוץ במוחו. הוא חשב על סיפור שבו מכשף עוקר את ליבו מחזהו ומת לאחר שמוצא אהבה, הוא חשב על סיפור שבו מלך מנסה להשיג את כל הכסף שבעולם, והורג אנשים רבים תוך כדי ניסיונותיו - אבל אף אחד מהם לא התאים. וזה לא שהם לא היו אפלים מספיק, או שכתיבתם הייתה מעניינת פחות, אלא שתפקידו של המוות לא היה מרכזי מספיק.
כשהלך לישון, המוות הגיע בחלומו. הוא סיפר לו סיפורים מופלאים על סיום חייהם של בני אדם, קוסמים - מלאי עצב, התרגשות, ודמעות, וכשהתעורר בידל הבין כי הסיפור שיכתוב יהיה אמת לאמיתה.
אז הלך בידל לפגוש את המוות, מביט בעיניו החלולות מאחורי הברדס השחור. הפייטן ביקש ממנו לספר לו סיפור על מיתות, והמוות נענה בחיוך, ביודעו כי הסיפורים המחרידים יובילו למותו של בידל עצמו.
אך בידל לא התרגש, ונשאר אדיש גם בסיפור הנורא ביותר. לבסוף, הוא החליט כי ירגל אחר המוות בחיפושיו אחר נפשות להרוג, וכך היה.
הפייטן התמים התחבא מאחורי עצים עבי גזע, מביט בשלושה אחים יוצרים גשר לחציית הנהר, ואת המוות שפוגש אותם. הוא היה שם וראה את המוות מעניק את שרביט הסמבוק, אבן האוב, ולבסוף גם גלימת ההיעלמות.

הוא נצר את הסיפור בראשו, ומיהר לכתוב אותו ולחזור אל האיש עם שיניי הזהב בפאב.
"הסיפור שלך מוכן?" שאל האיש בגסות.
בידל הנהן, והגיש לאיש את קומץ הדפים בתמורה למטבעות הנוצצים. לאחר שהסתובב להביט בהם והסתכל חזרה על הקוסם השמן, גילה כי האיש שעומד מולו הינו המוות עצמו, מחייך.
המטבעות הזהובים הפכו לסכינים דוקרניים, ובנשימותיו האחרונות בידל הבין כי הסיפור הכי טוב שלא הספיק לכתוב, הוא הסיפור שלו עצמו.