אנימאגוסים.

אנימאגוסים // פרק ראשון: עצב אדום-זהוב

הפרק כתוב מנקודת מבטו של מת'יו, בניגוד לפרולוג. וכן, זה פרקים קצרים יחסית, אני מנסה לכתוב עכשיו פאנפיק כזה כדי לראות אם זה נחמד יותר.

------------------

"לין! בואי, מהר!" צעקתי הכי חזק שיכולתי, בעודי נתלה בקושי על קצה המגלשה המחליקה שהשתנתה ממדרגות האבן. צעדתי קדימה, קופץ הכי גבוה שאני יכול, אבל בכל זאת המדרגות למעונות הבנות היו גבוהות מדי, והחלקתי בכל פעם שניסיתי לעלות. אוף, אבל זה חשוב!

קיוויתי שפעם אחת אחותי התאומה תחליט שלא לשמוע מוזיקה בפול ווליום בשבת בבוקר, אבל לרוע מזלי תפילותיי לא נענו. מה שכן קרתה, הייתה דרמת צעקות גדולה במיוחד שקיבלתי מכמה נערות מהחדר המקביל לשלה, שלא סבלו אותי כמעט כמו שלא סבלו אותה.

לבסוף, ראיתי אותה יורדת למטה. היה לה איפור שחור מרוח מתחת לעיניים, ושערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת המבולגנת ביותר שראיתי בחיי, עם כמה תלתלים תלויים, רפויים, לצד אוזניה. היא לא לבשה את תלבושת גריפינדור הרגילה שאיתה הסתובבה בדרך כלל, אלא טי-שירט במידה אקסטרא-לארג' וג'ינס, כמו שהתלבשה בדרך כלל לבית הספר המוגלגי. והיא לא חייכה. בכלל לא.

העיניים הכחולות שלה נראו עייפות כל כך ומלאות סבל, שרציתי לרוץ ולחבק אותה, ו- שוב החלקתי.

לעזאזל.

במקום זאת, היא הניחה את הרגל שלה על קדמת המגלשה, שנפתחה במהירות חזרה למדרגת אבן כמו שהייתה קודם לכן. היא ירדה למטה לכיווני בצעדים איטיים, וכבר יכולתי לנחש שהיא לא מדוכאת בגלל המוזיקה. 

"מאת'?" היא שאלה, קולה נמוך ולא ברור. "מה אתה רוצה? לא משנה מה זה, זה בטוח לא הזמן."

קימטתי את מצחי. "את בסדר?". זו הייתה שאלה מיותרת. כמובן שהיא לא בסדר.

"לא." היא ענתה, לקונית, מבלי להוסיף עוד מילה.

גררתי אותה לאחת הכורסאות הריקות הצבועות בצבעי אדום-זהוב בחדר המועדון, והתיישבתי מולה, מביט בעינייה. "מה באמת לא בסדר?" שאלתי שוב, מקווה לקבל תשובה מפורטת יותר.

"קונור נפרד ממני." היא אמרה, שקטה. 

פערתי את עיניי בהפתעה. "מה? מתי? איך לא אמרת לי?"

"הנה, אמרתי." היא לחשה.

קונור היה החבר של לין למשך שנה, עד עכשיו. הם היו מאוהבים כל כך- איך דבר כזה יכול לקרות בכלל? ולמה היא לא אמרה לי? המוח שלי התבלגן כולו. אוף, אחיות תאומות.

"בואי לחדר שלי." אמרתי לה ברוך, משתדל לעודד בחדשות טובות, "קיבלנו מכתב מהבית."

הפרק הקודם		הפרק הבא