אי אפשר לשקר לאמפתים

אי אפשר לשקר לאמפתים

אז כן, אני יודעת שכל פאנפיקי הקוטלק שלי הכילו איכשהו סוקיף, ואני גם יודעת שכולם יצאו בסופו של דבר סוג של סוקיף חד צדדי עצוב, אבל- הייתה לי היום השראה גדולה, והפעם זה באמת יצא חמוד. כלומר, אני מקווה.

אזכורי ספויילרים לנייטפול, אזכורי ספויילרים ללודסטר.

ויתור זכויות לשאנון מסנג'ר, בתקווה שהיא תשתמש בזכויות האלה כדי להפוך את סוקיף לקאנון. וכן, אחרי החלק שאני נמצאת בו בנייטפול אני מלאת תקווה.

ורק הערה ששני החלקים האלה לא התקיימו בסדרה. כלומר, אולי הראשון כן כי כתבתי אותו די כללי. אה וגם סביר שהתיאוריה של לורד קאסיוס לא עובדת כמו שכתבתי אבל אני אשמח אם תתעלמו מזה.

----------------------------------------------------

"את מוכנה?" וידא מר פורקל, בעודו עומד מול סופי בכניסה לאולם.

סופי הנהנה, אילמת, פניה חיוורות. לצידה עמדו פיץ וקיף, מושיטים לה את ידיהם למאחז ועזרה. היא נשמה עמוקות, וידה בצורה אוטומטית חיפשה את ידו של קיף, שתמיד היה לצידה ברגעי משבר. היא הרגישה את החום בכף ידו גם דרך הכפפה, וחייכה. 

"אני מוכנה."

--------

סופי ראתה את קיף יושב תחת העץ של קאלה. היא התקרבה אליו, והתיישבה לצידו.

"מה?" הוא שאל, תוהה לגבי המבט הרציני בעיניה.

"אתה זוכר, כשהיינו בסירה- בדרך לראבאגוג, ואמרת לי שאני חייבת לדעת משהו אם לא תשרוד ו…. בכל מקרה, בסוף, אה… לא אמרת לי מה זה היה." אמרה סופי.

קיף הסית את מבטו. "לא…. זה- לא משהו שמשנה."

"קיף!" התעקשה סופי, "אתה אמרת שאני חייבת לדעת את זה אם לא תשרוד."

"נו, ושרדתי." הוא התחמק, "היית מעדיפה שאני לא אשרוד?"

"נו באמת." היא גלגלה את עיניה, "אתה מבין למה אני מתכוונת."

"ולא רוצה לענות לזה," הוא השלים.

"זה היה נשמע די רציני אז…." היא אמרה, "פשוט תגיד לי מה זה היה!"

הוא הסתכל על פניה ושתק לכמה רגעים. "תקראי את המחשבות שלי.", הוא אמר לבסוף.

"מה?" שאלה סופי, מבולבלת. "איך זה קשור? וגם, חוקי הטלפתיה ו-"

"זה מותר אם אני מאשר לך." אמר קיף בפשטות, "ואני מאשר."

אז היא עצמה את עינייה ונשמה עמוק, נותנת לכישרון הטלפתיה שלה מקום ומאפשרת למחשבות של קיף לזלוג לתוכה. היא נכנסה למוח שלו, וכל מה שראתה היה… היא. סופי לא ממש הבינה את פשר הדבר, אז היא המשיכה להתקדם וצפתה בזכרונות. 

בזכרון אחד הם היו שניהם וסילבני, מרחפים באוויר בדרך לפגישה עם הברבור השחור. היא הרגישה וראתה כל פרט ופרט, תודות לזכרון הצילומי של קיף, את הרוח המסחררת, אבל בעיקר - אותה.

בזכרון אחר היה הרגע שהיא אמרה לו שהיא סומכת עליו, אי אז במשרד המנהל בפוקספייר. זכרונות אחרים הכילו את כל הפעמים שהוא היה קרוב אליה מספיק כדי להרגיש את נשימתה, וידיהם אחזו זו בזו בכוח.

היא קלטה מה קרה, מה קיף ניסה להגיד. כל הפעמים הללו- כל רגע שנראה שהוא צחק ולא היה רציני, כל שניה שבה כינה את עצמו מעריץ שלה, בכל מקום בו עודדה אותו. הוא אהב אותה.

היא יצאה מהמוח שלו, פוקחת את עיניה לרווחה ונועצת אותן בעיניו. היא שתקה לכמה שניות, וכשקיף לא אמר דבר היא החליטה לבסוף לומר בשקט: "למה לא אמרת לי כלום אף פעם?"

כשדיבר, המרירות ניכרה בקולו. "אני אמפת, פוסטר. אני יודע מה את מרגישה כלפי, אני יודע מה את מרגישה כלפי פיץ- לא קשה לחבר בין הדברים האלה."

"אתה לא יכול ל-" היא התחילה לומר.

קיף קטע אותה. "אי אפשר לשקר לאמפתים."

היא אחזה בידו. "אמפתים יכולים לקרוא את הרגשות שבראש, לא הדברים שבלב. התיאוריה של אבא שלך…" היא אמרה בשקט.

היא הסירה את כפפת העור מידה, מחליקה את אצבעותיה לצד אלו של קיף, מעצימה את יכולותיו.

בפעם הראשונה בחייו, קיף גמגם. "א-אבל… זה לא הגיוני. איך אחרי כל הזמן הזה את בעצם…."

סופי חייכה חיוך ביישני, מסיתה קצוות שיער בלונדינית אל מאחורי אוזניה. "מישהו חכם פעם אמר לי שאי אפשר לשקר לאמפתים."