מצנפת המיון

ג'ולי ישבה על אדן החלון והתבוננה בחושך היורד.

מחר יהיה יום הולדתה האחת עשרה, ההזדמנות האחרונה שלה להגיע להוגוורטס.

הספקות ניקרו בליבה, והיא לא הצליחה להדחיק אותם.

מה אם היא לא תקבל את המכתב? זה בגלל שאבא שלה הוא סקיב? הם חושבים שאין לה מספיק קסם? 

"מתוקה! בואי לאכול!" נשמע קולה של אימה של ג'ולי, ליסה.

ג'ולי נאנחה וירדה במדרגות אל המטבח.

אחותה הקטנה הגיעה בדילוגים קטנים, והציצה בתנור.

"גרייס, תתרחקי קצת, שלא תקבלי כוויה!" אמרה ליסה בעודה מוציאה שתי קופסאות של רוטב עגבניות. "אנחנו אוכלים היום לזניה," היא הוסיפה.

"יש יש יש!" קראה גרייס בת השש וקיפצה מעלה מטה. "עם פטריות?" 

"נראה לי שכן," התערבה ג'ולי והצביעה על הפטריות שליסה קצצה.

גרייס חייכה מאוזן לאוזן ודילגה ברחבי הבית עד שליסה קראה לה לבוא לשולחן.

הלזניה הייתה טעימה, אבל ג'ולי הייתה עסוקה במחשבות על הוגוורטס.

מה יהיה אם...

ג'ולי התעוררה כשקרני הזריחה ניפצו את החלון.

היא קפצה ממיטתה ורצה החוצה בפיג'מה, תרה בעיניה אחר תיבת הדואר.

מהתיבה הציצה מעטפה עם כתובת ירוקה. ג'ולי חייכה חיוך רחב.

היא פתחה את המעטפה, ואכן, זה היה מכתב מהוגוורטס.

"אמא! אבא! תראו!" קראה ג'ולי בהתלהבות ורצה בחזרה אל הבית.

היא נופפה במעטפה מול אביה, שקרא בנביא היומי.

"ג'ולי, מתוקה שלי, איזה יופי!" קראה ליסה וחייכה מאוזן לאוזן.

"מה קרה? מה קרה?" שאלה גרייס וירדה במהירות במדרגות.

"גרייס - קיבלתי מכתב!" אמרה ג'ולי באושר.

עיניה של גרייס התרחבו, והיא פלטה צווחה קטנה.

"וואווווווו!!! גם אני רוצה! אמא, אפשר מכתב? אפשר ללכת? אני רוצה ללכת לארמון!" היא אמרה.

"עוד קצת, גרייס, עוד מעט תוכלי ללכת." אמרה ליסה בחיוך.

ג'ולי רצה בחזרה לחדרה בעוד גרייס מנסה לחשב כמה שנים נותרו עד שתוכל גם היא ללכת להוגוורטס.

בראשה של ג'ולי התרוצצו אינספור מחשבות מאושרות.

היא כבר בדרך.

		הפרק הבא