אנג'ל פריי

אז ככה, בגלל שזה פאנפיק חדש ובגלל שאני כל כך נחמדה, אני מעלה עוד פרק, למרות שלא היו עדיין תגובות בפרק הקודם.

וגם בגלל שאני מתלהבת מהפאנפיק הזה כמו לא יודעת מה😋

שני הפרקים הראשונים הם סוג של הקדמה, והמשך העלילה קורת הרבה יותר מאוחר (במקביל לעלילה של "עיר של זכוכית").

תהנו מהפרק ואל תשכחו לכתוב תגובות בונות!

"או! בוקר טוב לפרינססה!"
אנג'ל התעלמה מהערתו של לוק והוציאה קערה וקורנפלקס מהמדף התחתון.
"לא יודעת עד כמה זה 'בוקר' טוב." ציינה ג'וסלין והביטה על שעון היד שלה. " השעה כבר כמעט שבע בערב!"
אנג'ל התעלמה גם מאמה ולקחה חלב מהמקרר.
היא שמעה באוזן אחת את המשך השיחה שלהם, אבל לא הרגישה צורך להתעמק יותר מדי במילים שנאמרו.
בערב הקודם, כשחזרו מהפאב, קליירי הייתה נסערת כל כך עד שאנג'ל שכחה ממה שארע איתה והתמקדה כל כולה בלהרגיע את אחותה התאומה. אחרי הכל, אנג'ל הייתה רגילה לכך שקורים סביבה דברים מוזרים; מאז שהיא זוכרת את עצמה, התקפי הסכיזופרניה היו חלק משמעותי מאוד מחייה. היא הייתה רואה דברים שאף אחד אחר לא יכול היה לראות- פה אדם עם קרני שור, שם נערים לבושים בשחור עם חרבות אימתניות על גבם... אלא היו סוגי האשליות הקלים ביותר שלה. משום מה בלילה האשליות היו הופכות לאפלות הרבה יותר. יצורים מעוותים מסתתרים בחשכת הסמטאות, אנשים עם בגדים מוכתמים בדם ועיניים מטורפות. אף אחת מהאשליות לא התקרבה אליה או דיברה איתה באופן ישיר. הדבר הכי קרוב לקשר שהיה לה עם אשליות, הייתה דמות כהה שהיא נהגה לראות בכל לילה בגג מול הבניין שלה. היא גם הייתה האשליה הכי עקבית שלה- מאז שהיא קטנה, כל לילה, בכל מקום שהיא הולכת אליו.
היא נהגה להתעלם מהדמות בזמנים טובים יותר, ולקלל אותה בזמנים טובים פחות. אבל לא משנה מה היא עשתה- הדמות אף פעם לא דיברה איתה, רק עמדה שם כמו נציב מלח. בלי לזוז.
אנג'ל שפכה את הקורנפלקס והחלב לקערה והתיישבה מול ג'וסלין. היא שמעה טריקה של דלת כמה שניות קודם לכן, מה שגרם לה להניח שלוק חזר לחנות הספרים.
לוק היה הדבר הכי קרוב לאבא שהיא אי פעם הכירה. אמא שלה ולוק לא בדיוק יצאו, אבל הם היו חברים קרובים מאוד, ולוק נהג להגיע כל יום לבקר אותם, לשמחת כולם- חוץ מזאת של אנג'ל.
כשהיא הייתה ליד לוק, אינטואיציה נהג להשתגע. היא לא אהבה את השטויות שהוא אמר, ולכן היא העדיפה להמנע מלהתקרב ללוק.
"הכל בסדר, אנג'ל?" חוט המחשבה שלה נקטע. היא הרימה את ראשה ופגשה במבטה המודאג של אמה.
"מאה אחוז." היא שיקרה במצמוץ תמים ומלאה את הכף בארוחת הבוקר המאוחרת בהגזמה שלה.
"אל תשקרי לי." ג'וסלין הנידה את ראשה. "קודם קליירי יצאה נסערת מהבית, ועכשיו את יורדת מהחדר עם פ'יגמה בשבע בערב."
אנג'ל מצמצה, וג'וסלין נאנחה.
"חזרתן מאוד מאוחר אתמול." קולה של ג'וסלין לא נשמע מטיף, בשונה מהרגיל. אנג'ל מלאה את פיה בקורנפלקס והודתה לכללי הנימוס שעמדו לצידה.
היא נסתה ללעוס כמה שיותר לאט, וחשבה איך תוכל לתרץ לאמה את האיחור מבלי להפליל את קליירי.
"היו... פקקים." היא מלאה את פיה בכף נוספת מיד אחרי המילים. זאת הולכת להיות שיחה מורכבת, והיא צריכה מספיק זמן כדי לחשוב על תשובות.
ג'וסלין הרימה גבה. "פקקים." מהטון שבקולה, אנג'ל הבינה שהיא הסתבכה.
"הייתן אמורות לחזור ב11. אני נרדמתי ב 12 וחצי."
'אוי שיט,' חשבה אנג'ל.
היא המשיכה לשתוק גם אחרי שבלעה את האוכל. מה אמא שלה מצפה שהיא תגיד? אה כן, קליירי ראתה סמל מוזר על שלט של פאב, ואז מישו עם שיער ירוק עזר לנו להכנס לשם. אה, ואגב, אחר כך קליירי ראתה אותו נרצח עם חרב על ידי בחור אחד, שרק קליירי הצליחה לראות.
אלא אם כן סכיזופרניה זו מחלה מדבקת, אין שום הסבר לדבר הזה.
שלא להזכיר את מה שקרה לה בעצמה...
'בעצם,' עלה בראשה הרעיון, 'למה לא?'
אנג'ל הניחה את הכף בתוך הצלחת, מחייכת בליבה.
'קליירי כל כך חייבת לי על זה.'
"אני לא יודעת מה עם קליירי," היא בחרה את מילותיה בקפידה, "אבל בזמן שהיא וסיימון הלכו לשירותים, קרה לי משהו ממש מוזר."
ג'וסלין ישבה בשקט והקשיבה לדבריה של אנג'ל. היא סיפרה לה על מליורן ושיחתו המוזרה עם הבחור המסתורי.
"אשליות אף פעם לא פנו אלייך לפני זה." ציינה ג'וסלין אחרי כמה רגעי שתיקה.
אנג'ל נשפה. "אני לא יודעת איך להסביר לך את זה," אנג'ל ניסתה להשמע רגועה, למרות שליבה פעם בחוזקה, "אבל אני לא חושבת שהן היו אשליות, אמא."
ג'וסלין לא נראתה מופתעת, לתדהמתה של אנג'ל.
"מה בדיוק הסגיר את זה?" ג'וסלין נשמעה עייפה, לכן אנג'ל לא התייחסה יותר מדי לבחירת המילים התמוהה.
היא סיפרה לאמה על האישה שאחזה בידה. ג'וסלין נראתה מבוהלת למדי כשאנג'ל תיארה באוזנה את המאמצי השיכנוע של אלה שהקיפו אותה.
"אנג'ל." ג'וסלין קטעה את בתה באמצע המשפט, והטון שלקולה נשמע חמור. "אני צריכה לספר לך משהו."
אנג'ל הרימה גבה. אמה הייתה מהאנשים ההומנים האלה, שהקשיבו תמיד בנחת ואף פעם לא היו לחוצים. הטון שבקולה של ג'וסלין לא מצא חן בעיניה.
ג'וסלין נאנחה והשעינה את ראשה על ידה. "רציתי לשוחח עם שתיכן, אבל קליירי ברחה עוד לפני שהספקתי לדבר איתה. ועכשיו במחשבה שניה," היא שיחקה עם מפת השולחן בהיסח הדעת, "אולי באמת כדאי שאני אסביר לכל אחת בנפרד."
אנג'ל הרימה גבה.
"להסביר... מה בדיוק?"
היו כמה רגעים של שתיקה, שנקטעו ברעש חד של נקישות בדלת.
אנג'ל קימטה את מצחה. הבית שלהם היה בנוי בצורה של שתי דירות שכורות, אחת לכל קומה. רוב המתרימים והדוורים לא היו טורחים לעלות עד הקומה שלהם, והיו מסתפקים בלהציק לדורותיאה הזקנה שבקומה הראשונה.
ג'וסלין כנראה חשבה את אותו הדבר בדיוק, כי היא עזבה את המפה המרוטשת והביטה לכיוון הדלת בדאגה.
"אולי כדאי שנפ-" אנג'ל לא הספיקה לגמור את המשפט, ושתיהן קפצו כשהדפיקות נשמעו שוב, רק הפעם היו חזקות הרבה יותר.
עיניה של ג'וסלין התרחבו והיא קפצה ממקומה.
"אמא...?"
אנג'ל קפצה גם היא. ידית הדלת התחילה לנוע בפראיות, כמעט נתלשת מעוצמת התזוזה, והדפיקות המשיכו להתגבר.
היא פנתה להביט באמה, שאחזה בידה סכין מטבח ופנתה לאנג'ל בשקט.
"לכי לחדר שלך, תנעלי את הדלת ותצאי מהחלון." אנג'ל התחילה להתנשם בכבדות, הפחד החל לטשטש את הראיה שלה.
"אמא, מה קורה כאן?" היא ניסתה לשאול בשקט, ויבבה נפלטה מפיה כשמה שנשמע כמו חפץ כבד חבט בדלת והוזיז אותה מעט מציריה.
ג'וסלין תפסה בכתפה של בתה והביטה לתוך עיניה. אנג'ל לא ראתה בהן פחד, כמו שציפתה. עיניה של אמה יקדו ברגש שהיא לא הצליחה לזהות.
"אין זמן להסברים." החבטות המשיכו, וכמעט והוציאו את הדלת לגמרי ממקומה. אנג'ל שמעה נהמה של כלב, וקולות של נשימות כבדות שנשמעו שייכות לגבר.
ג'וסלין דחפה את אנג'ל לכיוון המסדרון המוביל לחדרה. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," ג'וסלין נשמעה ממש מיואשת. "אבל את חייבת לחפש את רפאל סנטיאגו."
אנג'ל התבלבלה לרגע, אבל לא היה זמן לשאלות- באותו הרגע הדלת נפרצה. אנג'ל קפאה ובהתה במה שנראה כמו אחת האשליות הנוראיות ביותר שלה.
שני גברים אימתניים חגורים בלהבים ענקיים, ואליהם התלווה יצור שנראה כמו הכלאה של כלב ותמנון, עם גוף של כלב וזרועות ארוכות שהזדחלו מאחוריו בקול רעש מחליא. עיניו של היצור היו קטנות ורעות, ופיו מלא בשיניים מחודדות שאנג'ל העדיפה שלא לחוש על בשרה.
"לכי!" אנג'ל לא הייתה צריכה לשמוע את הפקודה פעמיים. היא הסתובבה ורצה כאחוזת טירוף לכיוון החדר שלה. היא שמעה קולות של קרב שמתנהל במטבח, ונעלה את הדלת בדיוק כששמעה את אחד מהגברים צועק "תרוץ אחריה!".
היא התנשמה וחיפשה אחר הטלפון שלה. היא חייבת להתקשר לקליירי. אסור לה להגיע לכאן.
היא הפכה את השמיכה שעל מיטתה וחיפשה בין הבגדים של הלילה הקודם. היא הפסיקה רק כששמעה חבטות בדלת חדרה, ובלב פועם היא פתחה את חלון חדרה.
אוויר הלילה הקר צרב בעיניה. היא מצמצה בפראיות וחיפשה דרך לטפס למטה מבלי לשבור את המפרקת.
הדלת מאחוריה לא תחזיק מעמד לעוד זמן רב. היא הביטה על גג הבניין שמולה בייאוש, וכמעט פצחה בריקוד כשראתה את האשליה הרגילה שלה עומדת שם.
"תעזור לי." היא קראה לעברו, כי היא כבר הייתה די בטוחה שהוא לא אשליה. וגם אם כן- קצת תפילה במצב כזה לא תזיק.
הדלת מאחוריה נפתחה בקול חבטה, ואחד מהגברים שפרצו אליהם קודם לכן עמד מולה כשחיוך גדול על פניו.
"וולנטיין ישמח לראות אותך שוב, אנג'י." הוא צחקק ושחרר את הרצועה של היצור- כלב, שהיא אפילו לא ראתה שהוא סוחב איתו.
'שד!' צעק אינטואיציה.
'וואו, מידע מרגש.' חשבה, 'כאילו אם זה היה חייזר או סתם מוטציה הייתי מרגישה עם עצמי טוב יותר.'
אנג'ל צעקה וגוננה על פניה באופן אינסטנקטיבי, כאילו שזה באמת יעזור לה להתגונן מפני הדבר הזה. היא כבר ראתה את האור הזה, שטוענים שרואים רגע לפני שמתים. הוא היה בוהק כל כך עד שסינוור אותה למרות עפעפיה הסגורים. היא שמעה את הקריאה מקפיאת הדם של היצור המשונה- השד- רגע לפני שתקע את שיניו בבשרה...
האור התעמעם, ואנג'ל לא חשה בדבר. היא פקחה את עיניה באיטיות והתפלאה שהיא עדיין מסוגלת לעשות זאת, הרי היא הייתה בטוחה שלנשמות אין עפעפיים. ריח החרוך הגיע לאפה עוד לפני המחזה הנורא שנגלה לפניה; לא היה כל זכר ליצור, אולם הגבר שעמד מולה לפני כן- ובכן, הוא כבר לא עמד. גופתו הייתה מוטלת על רצפת החדר, ועורו היה מלא כוויות, שעדיין תססו והעלו אד.
אנג'ל התנשפה והביטה לכל עבר, אבל לא מצאה את המקור לאור שככל הנראה גרם לכל זה.
'איפה היצור?' היא חשבה בבלבול, 'ולמה האור לא פגע בי?'
"אני רואה שלא היית צריכה את העזרה שלי, אחרי הכל." קול מוכר נשמע מאחוריה וגרם לה להסתובב בבהלה.
על אדן החלון ישב הבחור שהציל אותה בלילה הקודם, וחיוך משועשע בזווית פיו.
"מה אתה עושה כאן."היא איכשהו הצליחה להוציא את השאלה מגרונה, עדיין מוכת הלם. הבחור גלגל את עיניו והחווה בראשו על החלון.
"בואי. את עדיין לא בטוחה כאן." הוא קם והושיט לה את ידו. היא הביטה בו בחשד.
"זה שאתה מציע כביכול לעזור לי לא מתרץ את העובדה שאתה סוג של עשית עליי סטוק." היא קפצה למשמע קול נפץ, שנשמע קרוב אליה מתמיד.
הבחור תפס את ידה וגרר אותה אל החלון. "אין זמן להסברים. את חייבת לסמוך עליי." היא הופתעה מהעוצמה שלו כשתפס אותה מהמותניים והרים אותה אל אדן החלון.
היא לא הספיקה אפילו להתנגד; הוא קפץ מהחלון כשידיו עדיין על מותניה, וייצב אותה כשפגעו בקרקע. רגליה קצת כאבו מעוצמת המכה, אבל היא הייתה חכמה מספיק כדי לכופף את הברכיים ובכך ריככה את עוצמת הנפילה.
הוא עזב את מותניה ותפס את ידה, גורר אותה אחריו בריצה.
"לא לא לא." אחרי מה שנראה לה כמו נצח היא נעצרה, מתנשפת כמו משוגעת. כל אומנויות הלחימה שלמדה עזרו לכך ששריריה לא כאבו מהריצה הממושכת, אבל קרדיו אף פעם לא היה הספורט החביב עליה, והיא התקשתה לנשום.
הבחור הביט לצדדים בחשש. "אנחנו לא בטוחים עדיין."
אנג'ל השמיעה נחרה מאוד לא מנומסת.
"לך לעזאזל." היא סיננה. "אתה רוצה להגיד לי שאחרי ריצה של 3 קילומטר אנחנו *עדיין* לא בטוחים?"
הבחור גלגל את עיניו.
"טכנית, רצנו רק 2 וחצי קילומטרים." קולו נשמע רגוע מאוד ביחס למרחק הרב שהוא טוען שרצו.
"רק." קיטרה אנג'ל, שהתחילה להשתלט בחזרה על הנשימות שלה.
הבחור גלגל שוב את עיניו. "ולא, את עדיין לא בטוחה. יש מעט מאוד מקומות בהם את יכולה להיות בטוחה עכשיו."
אנג'ל נזכרה בדבריה האחרונים של אמה.
"חכה, אמא שלי אמרה לי משהו." היא הזדקפה והביטה לתוך עיניו התכולות של הבחור.
"היא אמרה לי לחפש מישהו... רפאל סנטיאגו משו." הבחור הרים גבה מופתעת.
"את בטוחה שלא התבלבלת בשם?" הוא נראה כמעט.. מוחמא, מסיבה מוזרה כלשהי.
"אממ, יכול להיות." היא מלמלה בחוסר ביטחון פתאומי. "למה,אתה מכיר אותו?"
הבחור צחקק וקד לפניה. " ועכשיו גם את."
אנג'ל נראתה אפילו יותר מבולבלת.
"אתה רפאל?" היא שאלה בחשדנות. "איך אני יכולה לדעת שזה נכון?"
רפאל גלגל את עיניו (פעם נוספת!) ופשפש בכיסיו בתיאטרליות.
"רגע תני לי לחפש את זה... אה! שכחתי. לא היו תעודות זהות כשאני נולדתי." הוא חייך במלוא שיניו, שרק עכשיו אנג'ל שמה לב כמה חדות ניביו היו, ממש כמו ניבים של...
"אתה ערפד?" היא שאלה בחוסר טקט משווע.
"כן, ואת תצטרכי לבטוח בי לעת עתה." הוא אחז בידה פעם נוספת, אבל הפעם לא פצח בריצה.
"לבטוח בזר משונה שטוען שהוא ערפד, למרות שככל הנראה הכל רק אשליה חזקה שקורת בתוך הראש שלי, ואני נראת סתם מפגרת שרצה לה לבד וצועקת על אנשים בלתי נראים."
רפאל נשף ברוגז.
"אמרתי לג'וסלין שזה רעיון מטופש. לשכנע אותך שאת לוקה בהפרעות פסיכוטיות. אבל היא הייתה יותר מדי בתוך כל השוונג הזה, של לתת למשפחה שלה חיים של סתמיים." הוא הוביל אותה לאחד הבניינים ועזב את ידה.
אנג'ל מצמצה. "אתה מודע לעובדה שלא הבנתי אפילו חצי ממה שאמרת."
רפאל מצמץ גם הוא, כאילו שכח עם מי ובאיזו מציאות הוא נמצא.
"בקומה השלישית בבניין הזה יש דירת מסתור." הוא אמר באיטיות. "אני ממליץ לך לבוא איתי לשם, ומבטיח לך שלא אפגע בך. אבל אני לא מתכוון להכריח אותך לבוא לשם."
הוא עלה כמה מדרגות ועצר, מביט באנג'ל בשאלה.
היא התחבטה בינה לבין עצמה. מצד אחד, מה הסיכוי שבחור רנדומלי יבוא ויציל אותה, ובמקרה הוא אותו הבחור שאמא שלה רצתה שתמצא? יכול להיות שכל זה היה רק מלכודת, כדי לגרום לה, מאיזשהי סיבה מוזרה, לבטוח בבחור הזה?
אבל מצד שני- הוא כבר הציל אותה פעם אחת. פעמיים, אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שכל זה לא מלכודת והוא באמת מנסה לעזור לה. ואם הוא באמת רפאל סנטיאגו- הוא האדם היחיד שהיא אמורה לבטוח במצב הזה, חוץ מלוק ומקליירי- שאותם היא אפילו לא יודעת איפה להתחיל לחפש...
חוץ מזה, אם זאת הייתה מלכודת- הוא לא היה נותן לה אפשרות לברוח, נכון?
אנג'ל ניערה את ראשה. יותר מדי מחשבות. הבחור הזה צודק, מי שהוא לא יהיה. היא לא בטוחה בחוץ, גם אם הכל זה רק אשליה. רחובות ברוקלין מלאים בהמון מסוממים ושיכורים, שבשבילם נערה פסיכוטית היא טרף קל...
'אם אני בכלל פסיכוטית.' היא חשבה כשהחלה לעלות במדרגות אחרי רפאל.
'בנקודה הזאת, שום דבר כבר לא בטוח.'

הפרק הקודם		הפרק הבא