מי שבאמת מתאים

נ"מ אידליין

הייתי בדרך לקייל.
אמנם שנאתי את זה שההורים שלי רוצים שאעשה בחירה, אבל יש בזה יתרון אחד.
הכרתי את קייל מקרוב.
"היי," אמר לי. "רוצה לצאת להסתובב קצת? אני צריך להגיד לך משהו."
הוא הושיט לי את ידו, ולקחתי אותה.
יצאנו לגן, וקייל נראה קצת מהוסס.
"מה קרה? מה רצית להגיד לי?" שאלתי אותו.
"החלטתי שאני רוצה לספר לך על הרגשות שיש לי כלפייך" אמר בשקט.
הייתי בהלם.
איך הגיוני שזה כל כך קל?
אני אף פעם לא הייתי מעזה להתוודות על הרגשות שיש לי כלפיו.
"אני אוהבת אותך," אמרתי לפתע. רכנתי בכדי לנשק אותו.
הוא רכן לנשק אותי גם, אך הסבתי את ראשי.
עכשיו הבנתי מה אמרתי ורציתי לעשות.
אבל אני לא יכולה..
"קייל, אתה בחור נהדר ואני אוהבת אותך. מאוד. אבל אני פשוט לא יכולה להמשיך להיות איתך. אני חייבת להמשיך עם הבחירה, עלול להיות מרד אם אבחר בך עכשיו!"
"תוכלי להמשיך עם הבחירה, אבל בסוף לבחור בי."
"העניינים... קצת מסובכים. חושבים שהבחירה מבוימת, ואם אבחר ישר בך אחרי כמה שבועות, זה יחזק את אמינות השמועה."
"אז תוכלי לעשות את זה לאט. תוכלי בכל פעם להוריד אחד."
"אני אצטרך את העזרה שלך בשביל זה."
"אני אעשה הכל בשביל מלכתי לעתיד." ענה בכנות.
"אוי, קייל..." רכנתי לנשק אותו.
שמעתי בום חזק וקולות ירייה של רובה.
"המורדים!" מישהו צעק.
"אידי, בואי איתי." הוא לקח את ידי במהירות, ורצנו לעבר אחד מחדרי הבטחון.
הגענו אל דלת חדר הבטחון, נתקלתי באגרטל שהיה במסדרון, ונפלתי.
שמעתי יריות וצעדים מתקרבים.
"לך," אמרתי לקייל. "אני לא אספיק לברוח, תכנס ותציל את עצמך."
"לא. אני לא מוכן שתשארי פה." התעקש.
"אני לא יכולה!" נאנקתי מכאב. "אני לא מצליחה לעמוד על הרגל."
"בואי, אני ארים אותך." הוא אמר, והרים אותי ככלה.
הוא הכניס אותי לחדר הבטחון, והניח אותי על הספה שהייתה שם.
"אל תעזוב אותי." ביקשתי ממנו.
"אני אבדוק אם המשפחות שלנו בסדר. אני אחזור עוד מעט."
הוא יצא מהחדר, והשאיר אותי פה.
אחרי בערך 5 דקות שמעתי בום חזק מחוץ לדלתי.
"קייל!" צעקתי.
"אידליין," שמעתי אותו זועק מבעד לדלת.
קמתי מהספה ,בקושי רב, ורציתי לצאת ולעזור לו.
ניסיתי לפתוח את הדלת, אך לא נכחתי בהצלחה.
הוא המשיך לזעוק, ואני המשכתי לנסות לפתוח את הדלת.
פתאום... שקט.
עברו כמה שעות שבהם התפוצצתי מדאגה בגלל קייל.
שומרים פתחו את הדלת, ולא חיכיתי לשום דבר, אפילו התגברתי על הכאב ברגלי, ורצתי למרפאה.
ראיתי את קייל שוכב שם, ורגלו חבושה בתחבושת.
הוא התעורר.
"אידי, את בסדר?" שאל אותי.
"כן. השאלה היא אם אתה בסדר. מה קרה?"
"אני בסדר, נראה לי. ניצחנו?"
"כן." אמרתי לו.
"לפחות זה," הוא נשף בהקלה. "היו איזה תריסר שומרים שמתו בקרבת המקום, ואני הוטחתי לקיר של חדר הבטחון שנייה אחרי שיצאתי למסדרון."
"ראית את המשפחה שלי? הם בסדר?"
"לא ראיתי אותם מארוחת הבוקר."
"אני חייבת ללכת לבדוק מה איתם."
"חכי. אני אבוא איתך," הוא ניסה לקום, אל זה כאב לו ברגל.
"אני אביא לך קביים," אמרתי לו, והבאתי לו קביים.
הלכנו לכיוון חדר הבטחון של משפחת המלוכה.
"אידי, חכי, אני לא עומד בקצב" שמעתי את קייל מאחוריי.
עצרתי, והתקדמנו יותר לאט לשם.
הגענו לחדר הבטחון, ואמי התנפלה עליי בחיבוק.
"את בסדר?" שאלה אותי.
"כן, אני בסדר. מה איתכם?"
"אנחנו גם בסדר," ענה אבי. "מה עם הבנים?"
"קייל, אתה יכול ללכת לבדוק מה איתם? אני גמורה מהיום הזה." ביקשתי ממנו.
"כן." ענה.
הוא קד קידה (אם אפשר לקרוא לזה ככה בגלל הקביים), והלך לבדוק אם אוסטן וקיידן בסדר.
חזרתי לחדרי, נינה חיכתה לי שם.
"את רוצה אמבטיה?" שאלה אותי.
"לא, אני גמורה. אני הולכת לישון."
___________
נ"מ קייל

עברתי בין כל חדרי הבטחון, במרפאה, בחדרים שלהם, ולא מצאתי אותם.
החלטתי לחזור לחדר הבטחון של בני המלוכה.
"מצאת אותם?" שאלה אותי המלכה אמריקה.
"לא. חיפשתי בכל הארמון, לא מצאתי אותם." עניתי בשקט.
המלכה נראתה לחוצה מאוד, אבל הגיבה בשלווה ואמרה, "זה בסדר, קייל. תודה על העזרה, אני אמשיך לחפש אותם." כשהתרחקתי מהחדר שמעתי אותה בוכה.
הלכתי לחדר של אידליין.
דפקתי בדלתה.
"יבוא," שמעתי את קולה של אידליין.
נכנסתי, וראיתי אותה שוכבת במיטתה.
"מצאת אותם?" שאלה בתקווה.
הנדתי לשלילה.
"אמא שלך אמרה שהיא תמשיך לחפש אותם." השענתי את הקביים על השידה של ליד המיטה שלה, והתיישבתי לידה.
"אוי, קייל..." אמרה, וליטפה את הלחי שלי. "אני חייבת להמשיך בבחירה. יש כבר עילית, אני צריכה להוציא עוד מישהו מהתחרות."
"את מי תוציאי?" שאלתי.
"אני לא יודעת... בגלל זה אמרתי לך. את מי כדאי לי להוציא?"
"אידי, זו הבחירה שלך, את צריכה להחליט."
"אני לא במצב של להחליט. אולי נעשה איזשהו תחרות, אתגר כזה, ומי שיפסיד יצא מהבחירה."
"אולי תעשי..." ניסיתי לחשוב על משהו. "מבחן בנימוס."
היא צחקה צחוק חלוש.
"מבחן בנימוס? מה זאת אומרת?"
"הרי נסיכים אמורים להתנהג בנימוס, והם אמורים להתנהג ברשמיות, אז אולי תעשי "בוחן פתע" בנימוס, ומי שיעשה הכי הרבה טעויות, תוציאי אותו."
"קייל, אני לא רוצה להוציא אותך מהבחירה."
"מה הקשר?"
"אתה לא הכי מנומס שראיתי בחיי."
"תאמיני לי, אני אצליח."
"אנחנו נראה. נתראה מחר."
"ביי, אידי," אמרתי לה, והלכתי לחדרי

_________

את הפאנפיק הזה כתבנו אני ועמית בתור שירשור, והיא גם ביטאה ושיכתבה אותו.

מקווה שנהנתם!