מנהרת הקסם

היי!
זה פאנפיק בעצם על מנהרת הזמן. מי שלא מתחבר, לא חייב לקרוא...ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג ולגלילה רון פדר וויזלי... סליחה, גלילה רון פדר עמית.
בבקשה תגיבו...
*אזהרת פאנפיק דבילי*

קול הטלפון נשמע ברחבי הבית. אמא הרימה את הטלפון. 
אני הייתי עסוק בלקרוא ספר, ולפתע אמא קראה לי: "דן, בוא! יש לך טלפון!" הקול שלה היה קצר סבלנות אז ישר הלכתי לעבר הטלפון. הרמתי את השפופרת.
"דן?" נשמע קולה של שרון. "מה דעתך שנלך למערה?"
"בסדר," הסכמתי מיד. "בואי לשם וניפגש.."
מיהרתי לצאת מהבית. למזלי, לאמא לא היה אכפת שאלך וערן בכלל לא היה בבית.
המערה חיכתה לנו כמו תמיד.  היא לא הייתה נראית חשודה במיוחד... בכל זאת חששתי, כמו שקרה בפעמים הקודמות (מנהרת הזמן 25: פעולות התגמול) שאם אכנס כבר אחזור לעבר, בלי להכנס דרך החור, אז חיכיתי בחוץ.
"היי, דן" שמעתי קול של ילדה. חיפשתי אם יש מישהי באיזור, אבל לא מצאתי אף אחת. רק חול.
ליתר ביטחון,  התרחקתי יותר מהמנהרה, וחיכיתי ששרון תבוא.
לאחר חמש דקות מרוטות עצבים, שרון הגיעה. היא שמה מכנסיים רחבים בצבע כחול, וכובע מצחייה בצבע ירוק. ממתי שרון לובשת כובעי מצחייה?
"היי," היא אמרה והתנשפה. "סליחה שאיחרתי - פשוט אחותי , רותי - "
הנהנתי בקוצר רוח. "הכל טוב, רק בואי נכנס... חם לי," אמרתי. 
שרון הנהנה במבוכה ונכנסנו למנהרה. הארגז חיכה לנו כמו תמיד, השטיח היה בלי קמט אחד, והכל היה נראה מזמין. היה משהו מוזר במנהרה. זה לא משהו שאפשר לתאר, זה פשוט... משהו.
זה הרגיש כאילו המנהרה מחייכת אלינו, אבל מחייכת חיוך ערמומי. אם תהיו שם פעם בזמן כזה, אולי תבינו.
אחרי שנכנסנו, שרון לא רצתה להתעכב יותר מדי. "אני רוצה כבר לחזור לעבר," היא אמרה ונכנסה לעבר החור העגול. 
נכנסתי אחריה. הכל היה יבש כרגיל, המשכנו לאט לאט והחור רק גדל וגדל במקום להיות קטן.
הרגשתי משהו משונה.
כשיצאנו, ראינו נוף מזעזע.
חורבה גדולה עם שלט של "הכניסה אסורה, סכנת התמוטטות."
לאן המנהרה הביאה אותנו הפעם? אולי למקום אחרי מלחמה? לא יכול להיות, אין שום סימן למלחמה באזור. 
קולה של שרון קטע את מחשבותיי: "וואווו!! איזה מגניב, לא ציפיתי שהמנהרה תביא אותנו למקום כזה! בוא נכנס!" אמרה ולקחה את ידי ומשכה אותי לעבר הטירה. "רגע - שרון - זה לא יכול להיות מסוכן?" שאלתי תוך כדי שהיא גוררת אותי בהתלהבות.
"נו, שטויות, לא יכול לקרות לנו פה כלום!" היא אמרה, ולא יכלתי שלא להסכים איתה, כי אנחנו בעבר אז עוד לא נולדנו. אנחנו לא יכולים למות בגלל זה. 
"יש פה עלייה" שרון אמרה. ואכן, בשביל להגיע לטירה היה חייב לעבור דרך תלולית עפר - שיותר נראית כמו הר. היא התנשאה לגובה עשר וחצי מטר. לא היה מאד קשה לטפס עליה, כי היה עליה אבנים תקועות. טיפסנו... וטיפסנו... ."זה נהייה יותר קשה מרגע לרגע," מילמלתי..
לאחר חצי שעה הצלחנו.
אבל שהגענו, והינו ליד הכניסה, קרה משהו מאוד מוזר...
הטלפון של שרון התחיל לצלצל ללא הפסקה, ולזוז בתוך הכיס שלה... כאילו הוא השתגע!
"מה קורה פה??" שאלתי בהפתעה.
"אני... לא יודעת..." מלמלה שרון. "ואיך ילדים נוסעים שם על... שום דבר בעצם?"

הסתכלתי על שרון. פתאום שמתי לב שהבגדים הרגילים שלה התחלפו ובמקומם היא לובשת גלימה ארוכה.
"הוגוורטס." לחשתי.

סוף לבינתיים... המשך יבוא...
אני יודעת שההתחלה לא מעניינת במיוחד אבל חכו (:

		הפרק הבא