מגן הטירה

בס"ד

"מה? אבל מאיר, איך פרסמת פרק שני שנייה אחרי הפרק הראשון, ועוד בלי תגובות?"

כי הפרק השני כבר היה כתוב. באמת, לא קראתם את השורות בבולד שבפרק הקודם?

"אה נכון סורי."

קריאה מהנה! והפעם באמת אל תשכחו להגיב, כי הפרק הבא עדיין לא פורסם!

האש החביבה שבערה באח לא הצליחה להסוות את האווירה הקרירה ששררה בחדר הקטן.

"לא! ועוד פעם, לא! לא, לא ולא!" התעקש גבר בעל צדודית נאה. תלתליו הזהובים נפלו בחינניות על ראשו והתאימו לזקנו האדמוני והמחודד ולגלימת השני שלו שהייתה מעוטרת בחוטי זהב. "בית ספרנו לא יהיה מקום למוגי לב!"

"בשם מרלין, הם בני אחת עשרה!" ענתה לו עלמה צעירה ועתירת חמוקיים, שגלימתה הצהובה והמרופטת נראתה לא קשורה לפניה העגלגלות והנקיות או לשיערה הבלונדיני הארוך והצלול, "אתה לא מצפה שהם יילחמו בטרול עוד לפני שהם למדו להניף שרביט!"

"אם כי לספר להם שמבחן הקבלה לבית ספרנו הוא לחימה בטרול נשמע בהחלט כמו מתיחה משעשעת," הפטיר האדם השלישי שישב סביב השולחן המרובע. הוא היה בן גילם של שאר הנוכחים, בשנות העשרים הראשונות לחייו, אך שיערו כבר היה כסוף משום מה. הוא לבש גלימה משובצת אבני אזמרגד שהעניקו לו זוהר ירקרק ומראה מעט חולני, אך הוא נראה משועשע מכל העניין.

הבלונדינית נאנחה. "מה את חושבת, רוונה?" היא שאלה את הבחורה הרביעית והאחרונה שישבה סמוך לשולחן. רוונה לא נראתה מרוכזת בדיון. היא עלעלה בגווילים הרבים שנחו על השולחן והיו כולם מלאים באותיות צפופות צפופות. שיערה החום של רוונה היה אסוף בפקעת כה הדוקה שמתחה את הקרקפת עד כי ניתן היה לראות את קווי המתאר של הגולגולת שלה, והעטרת שענדה על ראשה לא הצליחה להסתיר זאת.

רוונה נעמדה וטפחה קלות על גלימתה הכחולה והפשוטה כדי לנקותה מאבק. "זה סופי. הם לא יילחמו בטרולים כדי להתקבל לבית הספר, גודריק. נקודה." היא אמרה נחרצות, והגבר עם הזקן האדמוני – גודריק – טפח על מצחו בייאוש.

"אתם לא מבינים את משמעותו של בית הספר שלנו. במקום שיחנך לאומץ, הוא יחנך ל – ל – לגזענות," הוא הצביע על הבחור כסוף השיער שהחניק צחוק, "או למחסור בכישורים חברתיים," הוא הצביע על רוונה שהביטה בגודריק בהשתוממות, "או לפשרנות ומפסידנות."

"אתה לא תקרא לערכים שלי פשרנות ומפסידנות," המכשפה הבלונדינית ענתה לו ברוגז קל, "אני נאבקתי על כך ששם משפחתי לא יקושר לבדלנות והסתגרות אלא לשיתוף, מוסר וטוב לב."

"ולכן, עד היום, כשאנשים חושבים עלייך הם חשים רחמים," גודריק ענה לה.

האדם כסוף השיער גיחך.

"משהו מצחיק אותך?" גודריק נעמד ושלף לעבר כסוף השיער חרב משובצת אבני אודם מהנדן שהיה קשור לגלימתו.

כסוף השיער הביט בקסת דיו יבשה שנחה על השולחן ושיחק בה קלות. "כן," הוא ענה והמשיך לחייך, "המחשבה שבעבר חשבנו שנצליח לגשר על הפערים העקרוניים בינינו. והנה אנחנו, שוב, נקלעים לריבים שיורדים לפסים אישיים."

"תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר איתך!" צעק גודריק והניף את חרבו באיום, גורם לבלונדינית ולרוונה לצעוק בחשש כשלפתע קול חבטה עמום נשמע מבחוץ.

הם השתתקו מיד והביטו לעבר החלון. מלבד סופת שלגים סוערת, לא נראתה אף לא נפש חיה

"מי זה?" לחשה הבלונדינית בחשש מה, "אולי זה סתם עץ שנפל?"

"העצים האלה שרדו את מלחמת הקנטאורים הגדולה, קשה לי להאמין שסופת שלגים אחת תפיל אותם," כסוף השיער ציין כשהביט בדאגה מהחלון.

ואז, בפרץ רוח פתאומי, החלון נפתח בטריקה והאש באח כבתה. כמוה גם הנרות שדלקו על הנברשת מעליהם. החדר בו ישבו, שלא הכיל יותר מהאח, השולחן שנח על שטיח עשוי דוב מפוחלץ, ספה חביבה ומדרגות לקומה גבוהה יותר, הוחשך לחלוטין.

נשמעו ארבע קריאות "לומוס!", וארבעה שרביטים דלקו. ארבעת הקוסמים החזיקו את שרביטיהם לפניהם – גודריק אחז גם בחרב – והם התקרבו חרש לעבר החלון.

רעש עמום נשמע במרחק, והבלונדינית הרגישה את האוויר רועד סביבה. "גם אתם חשים בזה?" היא שאלה.

"ששש," לחשה רוונה, "כבו את השרביטים שלכם," היא הוסיפה, "מה שזה לא יהיה שם בחוץ – אולי הוא לא אוהב אור."

המילה "נוקס" נשמעה ארבע פעמים בחלל החדר.

"שנצא לבדוק מה זה?" הציע גודריק, וארבעתם אכן יצאו. אמנם גודריק התהדר במיוחד באומץ שלו, אך איש מהם לא היה פחדן. בכל זאת, מדובר בארבעת הקוסמים החזקים ביותר של המאה, וייתכן שלא היו ולא יהיו קוסמים חזקים מהם.

הם פתחו את דלת הבקתה החביבה בה שכנו ויצאו החוצה אל סופת השלגים. העצים העבים והעתיקים שהקיפו אותם מכל עבר כמעט ולא נראו בשלג הכבד, אך זה לא מנע מארבעתם לסגור את הדלת אחריהם ולשוטט ביער.

רוונה הנהנה לעברם והם יצאו אל הלילה האפל. כל אחד פנה לכיוון אחר, כאילו היה זה דבר שבשגרה עבורם לשוטט ביערות עתיקים בעת סופת שלגים כבדה.

היער בהחלט היה מקום מרתק לבלות בו. העצים המצולקים ממלחמת הקנטאורים שהסתיימה לא מזמן נראו כאילו הם צופנים בחובם סיפורים מרתקים על כל מה שראו. אך ארבעת הקוסמים הצעירים היו חדורי מטרה, ועל אף שאיש מהם לא היה מבוגר מ25, נראה היה שגם הם צברו לא מעט חוויות מעניינות.

הבלונדינית לא ראתה דבר, והליכתה נגד כיוון הרוח העזה לא הקלה עליה. ואז, לאחר שתי דקות של גישושים באפלה, היא כן ראתה משהו. על אף שלא ראתה את העצים העתיקים מרוב סמיכותו של השלג, היא כאן ראתה אור קלוש במרחק.

"מצאתי!" היא צעקה. קולו העמום והמרוחק של כסוף השיער נשמע בתגובה. היא קיוותה שהשאר שמעו אותה.

היא התקדמה לעבר האור, וככל שהתקרבה אליו היא ראתה שמדובר בגוף קטן שהיה שרוע על הקרקע המושלגת וכבר החל להתכסות בכפור.

"לא," היא מיהרה לומר לעצמה. גופות קפואות לא היו דבר נעים בכלל, והיא לא רצתה להיתקל באחת כזו עכשיו. "לא, לא, לא," היא המשיכה לומר כשרצה לעבר הגוף הקטן והקפוא, ובאופן משונה גם זוהר.

היא נעמדה מול הגוף הקפוא. היה זה גופו של ילד בן לא יותר מעשר. הוא היה כה רזה ודקיק, ושיערו החום והמבולגן התבדר ברוח. עורו היה בהיר במיוחד, ממש חיוור, והבלונדינית חשבה שזה מהקור. מה גם שהוא לא לבש דבר מלבד כותונת

דקיקה וקצרה במיוחד. הוא נראה מחוסר הכרה, וגופו זהר באור כחלחל משונה...

"בואו! זה כאן!" היא צעקה שוב, ונראה שהפעם כולם שמעו אותה כי שלושת הקוסמים האחרים התקבצו סביבה וסביב הילד.

היא התכופפה לעברו. "תראו, הוא לא לובש כמעט כלום, הוא בטח קפוא," היא מלמלה והושיטה את ידה לעברו.

כסוף השיער פער את עיניו בפחד. "לא, לא, הלגה, אל תגעי בו!" הוא מיהר לומר, אך הבלונדינית – הלגה – הייתה מהירה יותר, וברגע שידה נגעה בזרועו הקפואה של הילד, האור כבה, ונראה שקרן אור כחלחלה פגעה בחזה של הלגה שפלטה "איי!" קטן.

"הלגה, את בסדר?" גודריק שאל בדאגה.

הלגה הנהנה. "אל תדאגו לי," היא אמרה, "תדאגו לו..."

הם הושיבו את הילד על הספה הנעימה לאחר שחזרו לבקתה והדליקו את האח והמנורה מחדש. הם הפשיטו אותו מהבגד הדק שלו והלבישו אותו בבגדי חורף מתאימים. שיערו החום והמבולגן נח על פניו ברישול, ורוונה הטילה עליו כישוף מסובך שאמור לחמם אותו.

תוך מספר שניות הילד פקח את עיניו. צבען היה כחול מסחרר, והוא נראה מפוחד לראות את ארבעת הקוסמים מולו.

"מה קרה? איך הגעת לשם? מה זה האור המוזהר הזה שהקיף אותך?" מיהר גודריק להמטיר שאלות, אך הלגה הניחה את ידה על כתפו של גודריק כדי להרגיע אותו. ואז היא רכנה מול הילד המפוחד, חייכה בידידותיות ואמרה לו בקולה העדין, "שלום, שמי הלגה הפלפאף, ואלה חבריי: גודריק גריפינדור, רוונה רייבנקלו וסלזאר סלית'רין. מצאנו אותך בשלג. מי אתה?"

הילד בלע רוק. הוא הביט בהלגה, שניסתה להיראות ידידותית, גודריק שפניו הזועמות הפחידו אותו, רוונה שהביטה בו בפנים חמורות סבר, וסלזאר שהצמיד משקף לעינו השמאלית כדי להביט בילד יותר טוב.

"אנחנו לא נפגע בך," הלגה הרגיעה אותו, "אנחנו הצלנו אותך. מי אתה?"

הילד הביט בהלגה ואמר בקול חלוש, "אזריאות'. שמי אזריאות'."

סלזאר ורוונה החליפו מבטים מבולבלים. גודריק רק הזעיף יותר את פניו. רק הלגה שמרה על פנים חתומות ואמרה, "אזריאות'. איזה שם... מעניין. ואיך הגעת אלינו ליער, אזריאות'?"

אזריאות' הניד בראשו בדממה, ואז הרכין את ראשו לאחור, כאילו הוא עומד להתעטש.

"מה קרה? אתה עדיין מקורר?" שאלה הפלפאף בדאגה. אבל אזריאות' לא ענה לה, ובמקום זה התעטש בחוזקה. מאפו יצא אור כחול משונה וגל הדף חזק ששוב כיבה את האורות והפיל את ארבעתם לרצפה. ובחושך הם ראו שאזריאות' שב לזהור.

"מי שהילד הזה לא יהיה, אין ספק שהוא לא רגיל..." סלזאר מלמל כשהם קמו והדליקו שוב את האורות, "הוא לא מוצא חן בעיניי. ונראה שהכנסת אותנו לצרה מאוד גדולה, הלגה."

הפרק הקודם