לידסיין

הפרקים הראשונים קצת מוזרים אבל אמ בכל זאת

---------------------

"קיף!" סופי צעקה. היא העבירה את מבטה על פיץ. "מהר! תתקשר לאלווין! אנחנו חייבים להעביר אותו!"

פיץ כבר שלף את המקשר שלו, אבל מאחורי גבה סופי לפתע שמעה גיחוך מאולץ.

"אני בסדר, פוסטר. איזה הגזמה."

היא מיהרה להתיישב לידו. "הכל בסדר? מה קרה?"

קיף מצמץ קצת עד שמבטו הרצין. "אני לא בטוח מה זאת האבן הזאת. יש לה משמעות. היא החזירה אלי כמה זכרונות מחוקים, בגלל זה התעלפתי."

"מאמא שלך? מה היה בהם?" התערב פיץ, מתעצבן מהקרבה בין סופי לקיף.

סופי התעלמה ממנו. "אתה בסדר?", היא שאלה את קיף.

הוא חייך והנהן. "אני לא יודע עד כמה זה חשוב, אבל אולי זה היה חלק ממשהו אחר גדול ובגלל זה אמא שלי השקיעה בלמחוק אותם."

סופי לקחה את האבן ותחבה אותה לאחד ממאות הכיסים שלה, והושיטה יד לקיף, עוזרת לו לקום. 

לאחר שהיד שלה נגעה בשלו, חיוך התפשט על פניו- חיוך שהוא מיהר להסתיר.

"מה?" שאלה שוב. היא הסתכלה על פיץ ואז על קיף. "באמת, מה יש לשניכם?"

פיץ העביר על קיף מבט זועם. "בוא. צריך לבדוק מה האמא המדהימה שלך עוללה הפעם."

הוא אמר את זה בנימה שהבהירה שהוא טוען שזה באשמת קיף. 

"לא עדיף שכבר נעשה את זה כאן?" שאלה סופי, "זה יהיה מהיר יותר. אני לא בטוחה שצריך את אבא שלך כרגע."

קיף הנהן והוסיף בנימה מלגלגת: "קדימה פיצפי. לכו תעשו את הבהייה שלכם."

שלושתם התיישבו במעגל על אדמה יבשה, כשלפתע מבין העצים סופי הבחינה ברשרוש מחשיד. היא תחבה את ידה לאחד הכיסים, מתכוננת לשלוף את כוכב הזריקה, ומתקדמת באיטיות לכיוון הרעש.

היא המשיכה להתקדם קצת, עד ששמעה קול מצמרר מאחוריה, מהכיוון שבו קיף ופיץ עמדו. 

קול שעורר חלק במוחה שקיוותה שלא יחזור.

קול שקורא בשמה.

קול שפגע בה כל כך הרבה.

הקול של גת׳ן.

הפרק הקודם		הפרק הבא