יהיה בסוודר

רון עמד, מקובע במקומו, מופתע כל כך ממה שעניו ראו, שהוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אז, הוא המשיך, פשוט, לעמוד שם ולבהות.

"וויזלי!" קרא מאלפוי, בעודו נעמד – לא, בעודו קופץ ממקומו. ידו הונפה קדימה באיום.

"אני…" מלמל רון, הבלבול ממשיך לסחרר את ראשו.

עיניו של מאלפוי רשפו אש.

"אני…" המשיך רון למלמל, תוך כדי שהוא מגרד את עורפו ומקווה שהאדמה תבלע אותו. "אני לא התכוונתי… זאת אומרת…" הוא צעד אחורנית. עברה בו המחשבה לסגור את הדלת במהירות ולהיעלם משם הכי מהר שאפשר. הוא קיווה שאולי, בכל זאת, כל זה אינו אלא חלום בלהות.

לפני שהוא הספיק לעשות צעד נוסף, מאלפוי התנפל עליו ומשך אותו לתוך החדר בתנועה חדה.

הדלת נטרקה מאחוריהם.

"מה אתה עושה?!" זעק רון בזעזוע. המחשבה על כך שהנער השני עלול להרוג אותו חלפה בראשו.

אבל השניות חלפו להן, ולא היה נראה שמאלפוי זמם לעשות משהו כזה.

הוא עזב את חולצתו של רון באופן כמעט מידי וכעת עמד במרחק לא גדול ממנו. רון היה יכול לראות את אלפי המחשבות שחלפו על פניו – הוא היה יכול לזהות כעס, מבוכה, בלבול. אם מישהו היה מספר לרון שמאלפוי מסוגל לחוש סערת רגשות כזו, הוא היה מגחך בחוסר אמון.

"לא היית אמור לראות את זה…" לחש מאלפוי, תוך כדי שהוא מגרד את עיניו האדומות ובעייפות. "אף אחד לא היה אמור לראות את זה."

רון שתק.

מאלפוי נאנח ארוכות וחזר בצעדים איטיים לשולחן שעליו ישב. הוא נשען עליו, כשפניו מופנות לכיוון רון. הוא עדיין לא הביט בעיניו.

רון כיווץ את גבותיו. הוא בחן ארוכות את הנער הבלונדיני. בטנו התהפכה קלות לרגע, אך רון הדחיק את התחושה. הוא פתח את פיו לרגע, אך לא מצא את המילים הנכונות. הוא המשיך להביט על מאלפוי – ראה אותו נאנח פעם נוספת ומשחק עם העץ של השולחן.

ואז, מחשבה חלפה בראשו של רון – 'מה יכול היה לקרות, שיגרום לנסיך הקרח לבכות כל כך?'

"מה קרה?" הוא שאל, לפני שהייתה לו הזדמנות לחשוב על השאלה.

מאלפוי הרים את מבטו בהפתעה. רון לא ידע אם הוא הופתע מהשאלה עצמה, או שהוא היה שקוע כל כך במחשבות, ששכח שרון נמצא לידו.

הוא לא יכול היה שלא להיות מופתע מהפגיעות שחלפה בעיניי הכסף של הסלית'ריני.

המבט הפגיע נעלם כעבור רגע.

"זה לא עניינך!" הוא סינן מבעד לשיניו.

רון נאנח. הוא מצא את עצמו צועד כמה צעדים לכיוון מאלפוי. "אני יודע שזה לא ענייני," הוא אמר בקול שקט, "אבל הנה אני פה."

הכעס בעיניו של מאלפוי נרגע מעט. היה נראה שמחכה לשמוע את המשך דבריו.

רון, המופתע, המשיך, "אני מניח, אני מניח שאם אתה יושב פה ככה," הוא הצביע לכיוון הכללי של הבלונדיני. הוא כמעט אמר 'בוכה' במקום 'יושב', אבל שינה את הניסוח ברגע האחרון. הוא ידע שהוא הולך על קרקע דקה במיוחד, שיכולה להיסדק בכל רגע. "כנראה שקרה משהו רע, וכנראה שזה משהו שאתה לא יכול לדבר עליו עם החברים שלך," רון ניסה לשמור על טון רגוע, אבל הרגיש את לבו פועם בעוצמה.

מידי פעם רון שם לב שמאלפוי שוקל להגיב, אבל מרסן את עצמו.

רון נאנח. "אתה יכול לדבר על זה איתי."

מאלפוי הרים גבה.

"אני…" רון אמר, "הרי, כבר גיליתי את 'הסוד הגדול שלך'," הוא הוסיף, "אני כבר יודע שלנסיך הקרח יש רגשות.

מאלפוי גיחך. זה לא היה גיחוך מתנשא, כמו אלה, שרון היה רגיל ממנו.

"אז, גם אם תספר לי את מה שקרה," רון הוסיף, "זה כלום לעומת המידע שכבר יש לי עליך."

חיוך קטן הופיע בקצה שפתיו של הסלית'ריני. רון לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו.

שקט השתרר סביבם.

"למה אתה נחמד אלי?" שאל מאלפוי בקול שקט.

רון משך בכתפיו.

מאלפוי הרים גבה.

"אני…" רון אמר ומשך בכתפיו. "אתה לא נראה במצב רוח לשנאה והעלבות."

"שזו הזדמנות מצוינת בשבילך לנצל לטובתך," מאלפוי ענה.

רון כיווץ את גבותיו. "זה מה שאתה היית עושה, אם המצב היה הפוך?"

רון היה בטוח שהוא ראה עצב חולף בעיניו של הבלונדיני. מאלפוי לא ענה ורק משך בכתפיו. רון לא ידע לומר אם זה היה סימן של 'כן' או 'לא', והוא העדיף לא לשאול.

"אתה רוצה לספר?" שאל רון בשקט,  תוך כדי שהוא מושך שולחן וממקם אותו לפני השולחן שעליו מאלפוי נשען.

מאלפוי הביט בו ארוכות. רון ניסה לשמור על קור רוח, מנסה שלא לתת למבט הנוקב לערער אותו.

"אני עדיין לא מבין למה אתה רוצה לעזור לי."

רון נאנח. בשלב זה גם הוא היה שעון על שולחן, מול מאלפוי. "כי, בניגוד עלייך, אני בן אדם נחמד."

מאלפוי נחר.

ושוב השתרר שקט.

"אני לא מבין אותך…" מאלפוי היה נשמע עייף.

רון משך בכתפיו. "אני גריפינדורי," הוא ענה, "זה מה שאנחנו עושים – עוזרים לאנשים בצרה."

מאלפוי נחר שוב וגלגל את עיניו. רון היה יכול להישבע שהוא ראה דמעה קטנה מופיעה בזווית עינו של הבלונדיני.

"אז, אתה רוצה לדבר, או לא?"

מאלפוי עיסה את רקותיו. "למה שלא תלך?" הוא לחש.

"אתה רוצה שאני אלך?" שאל רון.

מאלפוי פתח את פיו כדי לענות, אך נעצר באמצע התנועה. הוא נאנח ומשך בכתפיו.

רון החליט שאם מאלפוי היה רוצה שהוא ילך – הוא היה אומר לא. הסיבה שהוא לא ענה, היא, כנראה… רון הרגיש את לחייו מתלהטות. הוא כחכח בגרונו, בניסיון להעלים את התחושה הכול-כך לא מתאימה.

מאלפוי הרים אליו את מבטו, כנראה חשב שרון רוצה לומר משהו. השניים מצאו את עצמם מביטים זה בזה לרגע, ואז מסבים את מבטיהם במהירות.

לבו של רון דהר.

"אם אני אספר לך," מאלפוי החל לשאול בקול שקט ביותר.

רון הביט בו בהפתעה.

מאלפוי כחכח בגרונו והסב שוב את מבטו.

"אם תספר לי?" שאל רון. פעם נוספת הוא הרגיש שהוא דורך על קרקע בלתי יציבה.

מאלפוי נאנח. "אם אני אספר לך, איך אני אדע שאתה תשמור על זה בסוד?"

רון הביט בעיניים הכסופות. מעולם לא הייתה לו הזדמנות להביט בהן מקרבה כזו. הוא שם לב, לפתע, שהן לא כסופות לגמרי. הוא הצליח לראות נקודות אפורות, כהות יותר, ופס דק של תכלת.

"וויזלי?!"

רון האדים כעגבנייה. "כן!" הוא פלט והאדים עוד יותר, "זאת אומרת… אהה… כן, אתה יכול לסמוך עלי!"

מאלפוי הרים גבה ושילב ידיים. "זה היה נשמע כמו הדבר הכי לא משכנע בעולם."

אבל, אז הוא חייך. מאלפוי. חייך.

הלב של רון החסיר פעימה.

מאלפוי חייך אליו!

זה היה חיוך קטן, מעוקם מעט לכיוון שמאל.

"אני, באמת, רוצה לעזור לך," לחש רון, מופתע מהכנות של עצמו. "אתה יכול לסמוך עלי."

מאלפוי הרהר לרגע, אבל אז נאנח והנהן.

הפרק הקודם		הפרק הבא