לעזאזל איתך, סולאס

אז ישבתי על המיטה ושיעמם לי, וחשבתי לעצמי "עוד פיקצר חסר פואנטה של סולאנג'לו? למה לא!" אז הנה הוא בשבילכם, וכמובן לא לשכוח להגיבב:)

זכויות יוצרים לריק ריירדן שהיה לו את השכל הגאוני להמציא את סולאנג'לו.

ובלי יותר מידי חפירות, הנה הפאנפיקק

--

לעזאזל איתך, סולאס

שמש הבוקר הייתה נעימה, ומזג האוויר הקיצי משך את כולם לצאת החוצה. כל האימונים והשיעורים הופסקו לטובת שחייה באגם הקרוב, כשפרסי מתעלל בכולם בשאגות צחוק.
המחנה עצמו היה ריק לגמרי, מלבד חניכים בודדים שהחליטו בכל זאת להמשיך להתאמן, הוכרחו להישאר במרפאה, וכמובן מלבד ביתן האדס, שהיה מלא בכל החניכים שהתגוררו בו.
שזה אומר חניך אחד.
ניקו די-אנג'לו שכב על המיטה התחתונה של מיטת הקומותיים, בוהה בתחתית המיטה שמעליו ונותן למחשבותיו לנדוד אל ביאנקה.
בזמן האחרון הוא הרבה לחשוב עליה, במיוחד בימים כמו אלו, בהם כולם נהנו יחד.
היא בטח הייתה אוהבת את זה.
דפיקות חזקות על הדלת קטעו את מחשבותיו והוא נאנח בחוזקה, יודע מי האדם היחיד שינצל יום כזה בשביל שיחות חוזרות ונשנות של "בוא נצא החוצה, יפה בחוץ."
"שמעתי את זה," נשמע קול מעבר לדלת הסגורה.
"אני לא בא, ולא אכפת לי כמה יפה בחוץ," צעק ניקו בחזרה.
"מי אמר שבגלל זה באתי, די-אנג'לו?"
ניקו רטן, אבל אחרי עוד כמה נקישות קם מהמיטה ופתח את הדלת. "כן?"
"אני כל כך מתרגש מהתגובה הנחמדה שלך," ויל סולאס נשען על משקוף הדלת, והביט בניקו ובבגדיו המקומטים בחיוך שבע-רצון, כאילו התערב עם עצמו על משהו וניצח. הוא היה גבוה, בעל שיער בלונדיני ועיניים תכולות פלאפיות מעצבנות שאי אפשר היה להגיד להן לא. עיניו של ניקו נמשכו מיד אל שפתיו, אך הוא הכריח את עצמו להביט בעיניו, והרים גבה אחת כאומר: אתה בא כדי לשכנע אותי לצאת מהביתן שלי ביום כזה, למה אתה מצפה.
"קדימה, ניקו, אני יודע שבאמת אתה שמח שבאתי כדי לגרור אותך," חייך אליו ויל. האמת שניקו באמת שמח, אבל הוא שמר על ארשת פנים אדישה ומעט זועפת.
"איזה כיף שיש אידיוטים כמוך שבאים לגרור אותי כדי לבלות יחד עם עוד חבורה של אידיוטים. אני לא יכול לחכות," אמר בציניות.
ויל צמצם את מבטו, כאילו קורא את ניקו, ולאחר רגע חייך חיוך רחב. "חבורת האידיוטים נעלבה רשמית," ענה ויל בצחוק. "כשאתה מוכן לבקש סליחה, אתה יודע איפה לחפש אותי," הוא קרץ לניקו, הסתובב והלך לכיוון המרפאה.
ניקו הביט בו הולך בעיניים פעורות, עד שקלט מה שקרה. האם כל מה שהיה צריך לעשות כדי להעיף את ויל היה לקרוא לו 'אידיוט'? הוא קלט שהוא קצת מצטער שוויל הלך. טוב, אולי מאוד מצטער.
הוא נכנס חזרה לביתן וסגר את הדלת מאחוריו, נשכב על המיטה. אחרי עוד חצי שעה של בהייה, הוא התפתה להעיף מבט לעבר הדלת או החלון, מקווה לראות שם פרצוף בלונדיני מוכר, אבל הכריח את עצמו להמשיך לבהות במיטה. הרי זה מה שהוא רצה לעשות בכל מקרה, לפחות עכשיו לא מפריעים לו.
עברו עוד כמה דקות עד שהבין שהוא לא רוצה לבהות. הוא רוצה ללכת לבלות עם ויל. בזה הוא היה בטוח. הוא התיישב על המיטה ונעץ מבט זועף במראה שהייתה תלויה על הקיר ממול.
איך הוא עושה את זה? אם הוא יבוא כדי להיות עם ויל, הוא יצטרך לבקש סליחה, ואת זה הוא לא יכול לעשות בתור נער-המוות. מצד שני הוא גם לא רצה להישאר פה לבד.
לעזאזל איתך, סולאס.
אחרי עוד כמה דקות של תחרות הפנים-הזועפות-ביותר שהתרחשה למרבה התסכול בינו לבין דמותו שבמראה, הוא קם מהמיטה כשרעיון צץ במוחו. הוא ימצא דרך לבלות עם ויל.
***
"אני בסדר," נהם בכעס כשאחד החניכים הקטנים קפץ בבהלה ורץ לקרוא לאחראי על המרפאה. הוא יצא להתאמן בחרב, ו'בטעות' עשה לעצמו חתך עמוק בידו הימנית. הוא הקפיד לשמור על ארשת פנים כועסת.
"ניקו די-אנג'לו, מה עשית עכשיו?" נשמע קול. זה לא היה הקול של ויל.
"מה לעזא-" ניקו בהה בליארה מביתן אפולו, אחת מחצי-אחיותיו של ויל. "איפה סולאס?" שאל אותה.
"הוא השאיר אותי להיות האחראית, ואמר שכשתבוא למרפאה - וכנראה תבוא - להגיד שהוא מחכה לך ליד שיחי התותים," היא משכה בכתפיה, והחלה לגרור אותו אל עבר המרפאה. "אבל קודם צריך לרפא אותך." הוא גיחך. היא הייתה החצויה החדשה היחידה שלא נרתעה ממנו.
"לא תודה," הוא התחמק מאחיזתה כשהגיעו קרוב לבניין המרפאה, נצמד לצל של עץ שצמח לימינו, ונעלם. לא הייתה לו כל כוונה לבלות את זמנו במרפאה אם ויל לא נמצא שם. כנראה הוא חשב גם על זה.
לעזאזל איתך, סולאס, מלמל ניקו. הוא יצא ממסע הצללים, ולמזלו היו לו בכיס כמה מהתרופות שוויל נהג לדחוף לו אחרי שעשה מסעות צללים מסוכנים. הוא בלע אותם במהירות.
הוא יצא מהצל של אחד העצים שעמדו סמוך לשיחי התותים, והתקדם באיטיות לעבר השיחים. "איפה סולאס?" הוא נהם, והבהיל חבורה של חצויים שישבו ליד השיחים. אחד מהם פרץ בבכי, אבל אחד אחר הצביע לעבר היער. ניקו הביט בבלבול בנער הבוכה, לא מבין מה נסגר עם אנשים.
ניקו פנה והלך לתוך היער. היער היה מואר יחסית וניקו מצא את השביל בלי קושי, למרות שהעדיף את החושך. כשהגיע לקרחת יער קטנה נעצר, והביט סביבו בתדהמה.
קרחת היער כולה הייתה מלאה בפרחי חמניה צהובים ואורות קטנים. על במה קטנה באמצע עמד ויל סולאס, וחייך לעברו באהבה. מאחוריו, היה פרוס שלט ענק עליו היו כתוב באותיות נוצצות: "האם תסכים לצאת איתי סוף סוף, די-אנג'לו?"
ניקו היסס לרגע, מרגיש מותקף על ידי כל הצהוב והנצנצים והחיוך של ויל וכמובן העיניים הפלאפיות המעצבנות שאי אפשר להגיד להן לא, ואז, כיאה לעיניים פלאפיות מעצבנות שאי אפשר להגיד להן לא, חייך אל ויל ואמר לו שלוש מילים.
לא, אלו לא היו מילות האהבה הנדרשות במקרה כזה, הרי הם לא אהבו לשחק לפי הדרישות.
היו אלה שלושת המילים שלהם.
"לעזאזל איתך, סולאס."

"ומאז, הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה," סיים סבא-ויל את סיפורו אל מול עיניהם הפעורות של שבעת נכדיהם.
"מספיק עם השטויות האלה, סולאס," נשמע מהמטבח קולו הזועף של סבא-ניקו, שהיה באמצע לשטוף כלים.
"רק סיפרתי להם על האהבה הגדולה השוכנת בינינו, סאנשיין שלי," קרא סבא-ויל בחיוך רחב.
קול חזק של צלחת נשברת הגיע מכיוון המטבח, וסבא-ניקו יצא משם לאחר רגע, נוטף מים ומחזיק שברי צלחת בידו. "לעזאזל איתך, סולאס."