והם חיו באושר ובעושר לנצח

וויתור זכויות יוצרים לג'יימס מתיו ברי וכל הדברים האלו 

תודה לעמית שביטאה לי

"...הנסיך לקח את שלגיה לארמון שלו והם חיו באושר ובעושר לנצח," סיימה גברת אנדרסון לספר. "נו, מה את חושבת וונדי?" היא שאלה את ביתה בת העשר
"אני חושבת ששלגיה היא חתיכת רדודה. למה היא פרצה לבית של הגמדים? ולמה הנסיך נישק אותה? הוא בכלל לא הכיר אותה. חוץ מזה, יש דבר כזה חיידקי גופות, ואם היא אכלה תפוח מורעל גם הוא אמור למות," היא אמרה בזעף.
גברת אנדרסון נראתה מזועזעת. "אנחנו לא נעבור את הדיון הזה שוב וונדי," היא נזפה בה. "לילי ופיטר אוהבים את הסיפור."
וונדי נחרה בבוז, "לילי ופיטר הם בני שלוש."
מר וגברת אנדרסון היו הורים.. יוצאי דופן. הם די היו מכורים לכל מה שקשור לאגדות. בין אם זה היו השמות של הילדים שלהם ובין אם העובדה שהם מחאו כפיים כדי להוכיח שהם מאמינים בפיות.
"מותק, אם תמשיכי ככה לעולם לא תגיעי לארץ לעולם לא," הם נהגו להגיד לוונדי כל פעם שהעזה לפקפק באגדה. "לילה טוב," גברת אנדרסון כיסתה את ביתה. "מחר אני אקריא לך את כיפה אדומה."
וונדי לא הצליחה לעצור את הבוז בקולה כשאמרה, "מי נותן לילדה קטנה וטיפשה להיכנס עם סל מלא באוכל ליער שורץ זאבים?"
גברת אנדרסון נאנחה, ויצאה מהחדר.
"היא גדלה כל כך מהר," היא אמרה. "היא מפסיקה להאמין בפיות ובאגדות." היא נאנחה. היא הביטה על עצמה במראה תווי פניה התכווצו מכאב. כנפיים צמחו לגופה וקומת גופה קטנה וקטנה היא בחנה את גופה החדש\ישן. נער הופיע בחלון.
"טוב לראות שחזרת טינק," הוא אמר בחיוך שובב.
"כמה טוב שהופעת, פיטר פן," היא אמרה בשקט וברצינות תהומית. "ארץ לעולם לא מחכה לנו."