אוונג'לין

"היום יום הולדת,היום יום הולדת,היום וים הולדת לאל-יס!היום יום הולדת,היום יום הולדת..."ככה הם המשיכו לשיר ולשיר ביום הולדתי החמש.
ככה אני זוכרת את זה,למרות שעברו כבר יותר מעשר שנים.
הגענו לשליחות ברוסיה,מוסקבה-עיר הבירה.המקום הזה זכור לי כמקום מלא סיגריות,אפור,שלג,אפור,מכוניות ישנות,ואפור.
בקיצור,מקום נורא ואיום.
עברנו לבית מספר 50 בשכונת 'ארדינקה',ובבניין היו,לפחות,כמה משפחות דוברות אנגלית ולא רוסית-שפה מוזרה ומשונה,שפה מפחידה קצת.
הגענו לכאן לפני שבועיים,ועד היום אני לא מבינה איך הוריי הצליחו להכין לי עוגה,ולקנות מתנות.אני לא מבינה למה גם עברנו לשם בכלל.
אבל אני לא מתחרטת על השליחות.כלל וכלל לא.
מהר הכרנו גם שלושה משפחות מאוד נחמדות-דוברות אנגלית,כמובן-והוריי עבדו עם ההורים בשגרירות אנגליה במוסקבה,במרחק הליכה משם.
אבל הילדים של המשפחות היו כל כך גדולים.לא שיחקתי איתם,הם היו משחקים איתי.כלומר,הייתי בת חמש,נכון,אבל הייתי אינטיליגנטית.פחות או יותר.
עיניי בצבע ירוק-שעד היום אני מתפארת בהם,עיניים שכובשות כל גבר-ושיער בצבע חום ארוך שמגיע לי עד הברך.יש לי יום הולדת בשלוש עשרה בינואר,מה שאומר שבמסיבת יום הולדתי החמש לא היה סיכוי שנצא החוצה.
ברוסיה השלג מתחיל בחודש אוקטובר,ונגמר בחודש מאי.בינואר זה השיא של סופות השלגים-אין סיכוי שנצא החוצה ולא נשים שמונה שכבות של סוודרים.
בקיצור,היום הולדת שלי היה סתם מעפן,עם להודות באמת.אפילו שמלה אחת לא קיבלתי-מה שבגיל הזה אהבתי מאוד.אהבתי איך שהשמלה מתנופפת סביבי-וקיבלתי רק ברביות ובגדים לברביות.
"טוב...אליס,תפתחי את המתנה הראשונה,חמודה,"אמרה לי אמא.ו,כצפוי,עוד ברבי.
אבל,לא היה שום פתק.ולא כרטיס ברכה.
"אנחנו קנינו לה את זה,"קול נעים נשמע כשהדלת נפתחה במפתיע.
ילדה בגילי-גיל חמש אני מתכוונת-עמדה שם,לבושה בגלימה וסוודר מתחת.לא הבנתי:למה לעזעזל היא לובשת גלימה?
"הוו,אליס?"אמרה פתאום אמא,זורחת."הכרתי אתמול ילדה ממש נחמדה,זאת היא.קוראים לה אוונג'לין.היא נחמדה מאוד,והיא בגילך.אוונג'לין,"מיהרה אמי להגיד לילדה המהממת,"זאת אליס.תכירו!"
אף פעם לא ראיתי את אמא שלי כל כך זורחת.
"שלום.נעים להכיר,"היא אמרה בחינניות.
"אליס,"אמרתי בשקט.נכון,הייתי בת חמש אז,אבל בכל זאת ידעתי לזהות בין מכוער ליפה.בין חינני לשלומיאל.
"רוצה לבוא אליי היום?אמא שלי אמרה שהיום נכין עוגה,"היא אמרה פתאום.חייכתי לעברה,ואז הסתכלתי על אמא שלי במבט שואל.
"אפ-"
"ברור,חומד!ברור!"היא בכתה מהתרגשות.מה קורה לה?

"שלום?יש מישהו בבית?"קראתי שנכנסתי לדירה 15,הדירה שממול לדירה שלנו-14.פתאום נשמע קול פקיקה ומולי,כאילו מהאוויר,הגיחה אישה שנראית נחמדה מאוד.
"שלום,את אליס?"היא אמרה בקול רך.שמתי לב שגם היא לובשת גלימה."כן,אני אליס,"אמרתי בקול שקט.אמא של אוונג'לין החזיקה מקל מעץ בידה,ולא הבנתי למה.כשראתה אותי מתבוננת בו,היא מיהרה להכניס אותו לתוך כיס מכנסייה.
"אוונג'י נמצאת בחדרה שמול הסלון.דרך אגב,אני לילי.ליליאן לאונסי.נעים להכיר,"היא אמרה.רק עכשיו שמתי לב לשם של אוונג'לין-איזה שם מוזר.
הלכתי בשקט לכייון הסלון.להפתעתי,בסלון לא הייתה טלוויזיה אלא אח גדול שבתוכו בערה אז חמימה,ועלייה שק קטן.במטבח לא היה מיקסר,מיקרוגל,או מקרר.היה שם רק תנור,אבל הוא נראה לי קצת מוזר.על השולחן הונח עיתון מוזר שכנראה אנחנו לא קונים אותו.הצצתי,וראיתי שכתוב שם הנביא היומי.
סליחה?הם עושים ממני צחוק?חשבתי,אבל המשכתי בפנים אטומים לכיוון החדר של אוונג'לין.דפקתי שלוש פעמים.
"אליס?זאת את?את יכולה להיכנס,"היא אמרה,ונכנסתי.
פי נפער לרווחה.
היו שם מדפים על גבי מדפים על גבי מדפים עמוסים מכדורים מזכוכית,על מין קערה כזאת.על השולחן ניצב ינשוף חום מפואר,שאכל גרעינים.על השולחן היתה גם נוצה ונייר מוזר,בצבע קצת חום,ועל המיטה היה מונח מטאטא גדול שהיה רשום עליו כוכב שביט.
עם זאת הצגה,אז זאת הצגה מעולה.יופי,קיבלתם 100,אני יכולה לראות בית נורמלי?
"היי אליס.אני רוצה לדבר איתך,"אמרה אונג'לין כאילו אנחנו חברות וותיקות,שנפגשות בפעם ה-20 בשבוע.
התיישבתי בשקט על המיטה,עדיין מביטה על כל החפצים המוזרים שבחדר.
"כן,אני יודעת,הדירה קצת מוזרה,"הסמיקה אוונג'י(הערת הכותבת:אין לי כוח וזמן לכתוב את כל השם.תכבדו)."מאוד מוזר,"הסכמתי,והיא צחקה.
"כן...אבל את היחידה שאני יכולה להגיד לה למה זה מוזר,"היא נאנחה.
"אליס,המשפחה שלי היא משפחת קוסמים."

תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דרך אגב,אליס היא כאילו אני.
בגיל חמש אני וההורים שלי עזבנו למוסקבה,וכל העובדות שכתבתי על אליס נכונות גם עליי.גם לי יש עיניים ירוקות,שיער חום עד הברך,וכו'...
ועוד דבר.לא באמת הכרתי משפחת קוסמים...

		הפרק הבא