הו אלוהים לא שוב!

בסדר, בסדר. אני יודעת. אתם שונאים אותי.
אבל זה בגלל הלימודים. אין לי זמן פנוי, (באמת שלא - יש המון אנשים שטוענים שאין להם זמן פנוי כי לימודים, אבל למעשה הם מנצלים שעות רק בשביל בילוי עם חברים. אז לא. כשאני אומרת שאין לי זמן פנוי, אני מתכוונת שאם אני נוסעת אחר צהריים אחד למפגש משפחתי, אני ממש אתקשה להשלים את זה.) ואני באמת משתדלת להמשיך לכתוב, והפרקים ארוכים, ואני לא אמשיך לשגע לכם את השכל כי באמת באתם לפה בשביל לקרוא.

אז תהנו ואל תשכחו להגיב!

"אז איפה אתה חושב שאתה עומד להיות?" שאל רון.

"אני חושב שיש לי מושג די טוב," אמר הארי.

"אני עומד להיות בגריפינדור," הכריז רון בגאווה.

"איך אתה יודע?" הארי שאל. "זאת אומרת, בהנחה שאתה לא עצלן, בוגד ואידיוט, אתה יכול להיות בכל אחד משלושת הבתים האחרים."

"כל המשפחה שלי הייתה בגריפינדור," הסביר רון.

"אז? האם כל זוג מגריפינדור בהכרח יגדלו ילדים גריפינדוריים?" שאל הארי, ונבהל קלות מהמחשבה שגריפינדורים הם הורים כל כך נוראיים שילדיהם יצטרכו להיות אמיצים כדי לשרוד את זה.

"כל המשפחה שלי הייתה בהפלפאף," אמר ארני מקמילן.

"ואתה כבר יודע שכל המשפחה שלי היתה בסלית'רין," הזכיר לו דראקו.

"אז כולכם רוצים להיות בבית מסוים פשוט כי כל המשפחה שלכם הייתה שם?" הארי שאל.

"כן," רון הנהן.

"אני שונא להרוס לכם את זה, אבל זה נשמע מאוד כמו נאמנות של האפלפאף, לרצות להיות באותו בית כמו שאר המשפחה שלך," אמר הארי בנינוחות. רון ודראקו נראו מוטרדים בעוד ארני קורן.

"אם כי," המשיך הארי מהורהר, "הרצון להיות בבית שכולם סומכים עליו בסתר אבל תמיד מזלזלים בו הוא מבריק, אולי בסגנון של ריבינקלו. או מצד שני, הוא דרך מצויינת לקדם את השאיפות הסלית'ריניות שלך עם הזמן."

ארני נהם על הארי, אבל ניצל מהצורך לענות כששמו נקרא. למרבה המזל, למאלפוי לא היה הרבה זמן להתקדם לעבר הארי בצורה מאיימת לפני שקראו בשמו.

"לא באמת התכוונת לכל זה, נכון הארי?" שאל רון בפנים לבנות. "אני באמת רוצה להיות בגריפינדור."

"אני בטוח שתיכנס לשם," הבטיח לו הארי, וחש מעט אשמה על שהתחיל איתם. לא מאוד, כי אצל דראקו בדרך כלל היה משהו שהארי חש צורך להחזיר לו (טוב, בהתעלם מניסיון הרצח בשנה השישית, אבל לשם ההגינות דראקו ניסה לקלל אותו בקרושיו קודם) ועוד קצת יותר משנה ארני יהיה משוכנע שהוא מרושע. לרון, בכל מקרה, עדיין היה בנחיתות עצומה שהארי רצה לעזור איתה, לא להחמיר. עם זאת, לא היה לו הרבה זמן להרהר בכך, כיוון ששמו נקרא עד מהרה.

"פוטר, הארי," קראה הפרופסור מקגונגל.

מיד התחילו ההתלחשויות.

"פוטר, היא אמרה?"

"הארי פוטר?"

עכשיו, הארי זכה ללא מעט שמצה בחייו הראשונים, והיו לו שנים להתרגל לתהילה. ובכל זאת, שום דבר לא השתווה לפעם הראשונה שקבוצת אנשים גדולה (במיוחד בני נוער) ראתה אותו.

"כן, זה נכון," אמר הארי וצעד קדימה. ההתלחשויות גבעו במהירות והמורים הביטו זה בזה בהפתעה קלה. ברור שכולם ציפו ממנו רק לעודד את השמועות באופן פסיבי. כמובן. "אני הארי פוטר. אם מישהו ישאל אותי אם אני בטוח שכן, ובכך מרמז שאין לי את היכולות של כל ילד בן שנה שמכבד את עצמו, אני אקלל אותו. ראו הוזהרתם."

הארי לא היה בטוח איך הוא יקלל אותם בדיוק (לפחות אם הם יהיו בשנה שלישית ומטה), אבל זו היתה נראית דרך טובה לעצור את ההתלבטויות הבלתי פוסקות על זהותו. והמבט המזועזע על פניו של סנייפ היה כמו מגע נעים. למרות שעכשיו הוא בטח אישר בטעות שהוא אכן ג'יימס פוטר בהתגלמותו. ובכן, אלה החיים.

לאחר מכן הארי ניגש אל המצנפת והניח אותה  על ראשו.

"הממ," אמרה המצנפת. "קשה. מאוד קשה."

איך זה קשה? כבר מיינת אותי בעבר.

"כן, אבל עכשיו חזרת בזמן לתמרן אירועים לטובתך, וזה דבר דבר מאוד סלית'ריני."

נקודה טובה. למעט, את יודעת, כל הקטע של 'זו הייתה תאונה שלמה מתחילתה ועד סופה'.

"ובכן, אתה אינטליגנטי להפליא עבור מישהו בגילך, אולי אתה צריך להיות ברייבנקלו," המשיכה המצנפת.

הארי גלגל את עיניו. למעשה, אני די ממוצע לגיל שלי, אז זה לא בלתי אפשרי. אף על פי שאני אהרוג את עצמי אם אתן להרמיוני לעקוף אותי ברמת הציונים. לא אכפת לי אם היא גאון; אני עדיין מבוגר ממנה בעשר שנים.

המצנפת נאנחה. "בסדר, גם לא רייבנקלו. אבל הנאמנות שלך, במיוחד למשפחת וויזלי שאתה תומך בה לא משנה מה הם עושים, היא מדהימה, אז מה עם האפלפאף?"

הארי משך בכתפיו. לכי על זה, אני פשוט אעבור לגריפינדור.

"אתה יכול לעשות דבר כזה?" שאלה המצנפת.

משיכת כתפיים. אני הילד-שנשאר-בחיים מול הקוסם האפל. אני יכול להחליט מי יחיה ומי ימות.

"די מלא בעצמך, אה?" שאלה המצנפת, כועסת על דחייתו של הארי מכל הבתים האחרים.

קצת, כן, הודה הארי. אבל הי, זו תכונה של גריפינדור, לא? ולמה את כל כך מנסה להכניס אותי לאחד מהבתים האחרים?

"ובכן, מה אני אמורה לעשות? פשוט להכניס אותך לגריפינדור כי אתה רוצה וכי עשיתי את זה כבר פעם? לא ככה הדברים עובדים," הסבירה המצנפת.

ככה זה עבד בפעם הקודמת, הארי לא הסכים.

"ובכן, מאחר ואין לי זיכרון מהפעם ההיא, אני נאלצת להעלות השערות. אתה, בן אחת עשרה מבוהל, היה לך אומץ להתווכח עם מה שהכריע על שארית חייך. נשמע לי כמו גריפינדור."

למה את מתכוונת, 'הכריע על שארית חייך'? חשבתי שזה משפיע רק על הוגוורטס?

המצנפת צחקקה, ממש צחקקה. "בחייך, אתה באמת מאמין בזה? אתה יכול להצביע על איזשהו סלית'ריני שאף אחד לא חשב שהוא מרושע או פחדן? או, לפעמים, פחדן מרושע?"

להארי לא היתה תשובה לזה.

"או קח לדוגמה את רייבנקלו. הם אמורים להיות חסרי יכולת באופן מפתיע ולבלות את כל חייהם בלימודים, על אף שפגשת דוגמאות סותרות, למשל, ממה שאני יכולה לספר על החוויות שלך - צ'ו צ'אנג ולונה לאבגוד. או האפלפאף, הם אמורים להיות הבית שאליו אתה הולך אם אין לך אף אחת מהתכונות של הבתים האחרים, אבל סדריק דיגורי היה כנראה הכי מוכשר בשכבה שלו."

מה אומרים על גריפינדור? הארי שאל, משועשע מאוד.

"בשר תותחים."

הארי נחר. אופייני. אני מניח שאני רואה את הנקודה שלך. כלומר, האגריד אמר לי שכל הקוסמים האפלים הם סלית'רינים, למרות שידע שלפחות ילד-זהב אחד גריפנדורי הפך לכזה, אפילו שהוא חשב שזה סיריוס ולא פטיגרו. ואתה שומע הרבה על איך משפחות רשע היו כולן בסלית'רין אז כמובן שכולם אוכלי מוות או, לכל הפחות,  קנאים של טוהר דם. והוויזלים נותנים כל כך הרבה חשיבות לעובדה שכולם גריפינדורים שזה מגוחך.

"אז תלך לבית אחר?" שאלה המצנפת בתקווה.

מצטער, התנצל הארי. הייתי הולך, באמת שהייתי, אבל אני רוצה להיות עם החברים שלי שוב. שלא לדבר על זה שרון לא בוגר מספיק כדי לשקול להיות חבר של סלית'ריני.

"בסדר," רטנה המצנפת. "אני מניחה שכניסה לפרגוד המוות נחשבת לפזיזה להפליא ממילא, יכולת באותה מידה להגיע לאנשים אחרים שלא מסוגלים אפילו לחשוב על דברים ב - גריפינדור!"

כצפוי, הבית שלו נתן לו את התשואות החזקות ביותר עד כה, מבלי לחשוד שהאחרים פשוט נעלבו. רון מוין במהרה לאחר מכן.

"כל הכבוד, רון, מצוין," אמר פרסי ביהירות.

"מה זאת אומרת מצוין?" הארי שאל, מעמיד פני מבולבל. "הוא קיבל את המכתב מהוגוורטס; ברור שהיו ממיינים אותו."

"אני מתכוון, עבודה טובה על המיון לגריפינדור," פרסי הסביר בהתנשאות.

"אתה מתכוון שהיית כועס אם הוא היה נכנס לכל אחד משלושת הבתים האחרים האציליים באותה המידה? הייתי חושב שאתה אמור לשמוח שהוא בכלל עומד להפוך לקוסם."

"ובכן, כן, ברור שכן," פרסי נסוג במהירות. "רק שגריפינדור עדיף על כל אחד משלושת הבתים האחרים."

"חשבתי שהמדריכים אמורים לעודד אחדות בין  הבתים," הארי גירד בראשו. "אולי כדאי שאשאל את דמבלדור איך הוא מתכנן להשיג דבר כזה כאשר נציגיו בין התלמידים מתעקשים לשמר את הדעות הקדומות שקיבלו."

פרסי החוויר מהמחשבה על הפגיעה של תלונה כזו בסיכוייו להיות תלמיד מצטיין.

הארי הפנה את תשומת ליבו לחבריו לשנה הראשונה בדיוק בזמן לשמוע את שיימוס שואל, "איך הוא התכסה בדם?"

"מעולם לא שאלתי," הגיעה תשובתה העדינה של הרוח. אם הארי לא טעה, ה'הוא' שהם התכוונו אליו היה הברון המגואל. ובכן, הוא כנראה לא צריך לחשוף את זה, כי ברור שזה משהו שהם העדיפו לשמור בפרטיות, אבל בכל זאת, הוא אף פעם לא באמת אהב את הברון המגואל או את הגבירה באפור.

"אני יכול להגיד לך," אמר הארי.

כולם הסתובבו לעברו. "ואיך אתה, תלמיד שנה ראשונה, יודע משהו לגבי העניין?" דרש סר ניקולס.

הארי משך בכתפיו. "קסם?"

אף אחד לא יכל להתווכח עם התשובה הזו, למרות שאם הארי לא יזהר, מהר מאוד אנשים יתייחסו אליו כאל מגלה עתידות מדהים, לא עלינו.

"אז מה קרה?" שאל שיימוס.

"הגבירה באפור, שהיא, אגב, הרוח של מגדל רייבנקלו, היא למעשה הלנה רייבנקלו, הבת של רוונה רייבנקלו. אני מנחש שלהיות הבת של המכשפה הכי חכמה באותה תקופה זה לא מאוד נחמד, והיא פיתחה רגשי נחיתות. לאימה היתה עטרת שאומרים שהופכת את העונד לחכם יותר. הלנה החליטה שזה רעיון טוב לגנוב את העטרת ולברוח איתו למקום לא ידוע. אימה שלחה מחזר לשעבר שלה, הברון המגואל, ללכת להחזיר אותה. הלנה, שרצתה לחזור, היתה גאה מידי וסירבה.הברון איבד את העשתונות, הרג אותה, הבין מה הוא עשה, התחרט ואז התאבד," אמר הארי ולקח לעצמו טארט דבשה.

"זה נשמע כמו אופרת סבון גרועה," אמרה הרמיוני בטון נעלב. "אתה בטוח?"

"הרמיוני, לא כבר דיברנו על כל ה'לשאול את הארי אם הוא בטוח' כשזה נגע לשם שלי?"

"ובכן, כן, אבל לא יותר סביר שתדע את השם שלך מאשר משהו שקרה לפני למעלה מאלף שנה?" שאלה הרמיוני בהיגיון.

"כן, איך אתה יודע?" דין תומאס שאל.

הארי משך בכתפיו. "היא סיפרה לי?"

"מי, הגבירה באפור?" ניק כמעט בלי ראש נראה מבולבל. כשהארי הנהן, הוא המשיך, "מתי?"

"בשנה השביעית," ענה הארי, משתמש בתופעה המדהימה שאתה אומר את האמת, רק שהאמת הזו כל כך מדהימה שכולם מניחים שאתה צוחק. ובכן, אם יש לך מזל. אם לא, הם נטו לחשוב שאתה סכיזופרני שקרן.

"אם אתה לא רוצה להגיד לנו, אתה יכול פשוט להגיד את זה," אמר שיימוס.

בסופו של דבר, הנושא עבר למשפחות.

"אני חצי חצי," אמר שיימוס. "אבא שלי מוגלגי. אמא לא אמרה לו שהיא מכשפה עד אחרי שהם התחתנו. קצת הלם בשבילו."

האחרים צחקו, אבל הארי קימט את מצחו. זה נראה מאוד משעשע בפעם הקודמת, אבל עם מה שקרה לסנייפ בגלל שאיילין פרינס עשתה בדיוק אותו הדבר…

"יש לך מזל," הארי מצא את עצמו אומר. כולם הסתכלו עליו, מבולבלים. "יש לך מזל שאבא שלך לקח את זה כל כך טוב. הוא היה יכול בקלות להיכנס לפאניקה ולעזוב. או להישאר ולכעוס על אמא שלך ששיקרה לו ועליך שלכדת אותו שם. יש לך מזל שאבא שלך הוא איש טוב."

הייתה שתיקה מביכה לרגע, כי אף אחד לא ממש ידע מה לומר על זה.

לבסוף רון שאל, "מה איתך, נוויל?"

"ובכן, סבתא שלי גידלה אותי והיא מכשפה," אמר נוויל, "אבל המשפחה שלי חשבה שאני מוגלגי במשך המון זמן."

"אתה מתכוון סקיב?" הארי שאל.

נוויל הנהן. "הדוד רבא שלי אלגי ניסה לתפוס אותי ולהוציא ממני איזשהו קסם - הוא דחף אותי פעם אחת מרציף בלקפול. כמעט טבעתי - אבל שום דבר לא קרה עד שהייתי בן שמונה. הדוד רבא שלי אלגי בא אלינו. הוא תלה אותי מהחלון בקומה העליונה מהקרסוליים כשדודה רבתא שלי אניד הציעה לו פרוסת עוגה והוא בטעות שיחרר אותי. אבל קפצתי - כל הדרך במורד הגן ועד לכביש. כולם היו ממש מרוצים. סבתא בכתה, היא הייתה כל כך מאושרת."

אלוהים ישמור, איזה הבדל תוך רק תריסר שנים יכול להיות בנקודת המבט של בן אדם! "אז, תן לי להבין," אמר הארי, משתדל להישאר רגוע. "אתה בעצם אומר שהמשפחה שלך כל הזמן נסתה להרוג אותך כדי לנסות להכריח אותך לעשות קסמים? אז אם לא היית קוסם הם היו מעדיפים שתמות? וסבתא שלך הייתה כל כך מאושרת מכך שהיית קוסם, והתעלמה לחלוטין מהעובדה שאם לא היית מצליח להשתמש בקסם היית מת?"

"ו-ובכן, הם רצו לדעת אם אוכל ללמוד בהוגוורטס," אמר נוויל בביישנות.

הארי ידע שזה לא משהו שנוויל צריך לשמוע, אבל זה היה משהו שהוא היה צריך להגיד. הוא זכר היטב את הנזק ש'משפחתו האוהבת' של נוויל גרמה לו, נזק שלקח לו שנים להתגבר עליו. הארי גם זכר שנוויל היה זה שהרס את חלק האלמוות האחרון של וולדמורט ואיפשר להארי לנצח,  והרגיש גל עז של כעס מהמחשבה על איך כנראה נראתה ילדותו של נוויל. כי למען האמת, הדרסלים אולי שנאו אותו והבהירו זאת היטב, אבל לפחות הם מעולם לא ניסו להרוג אותו.

"אם הם רצו כל כך לדעת, הם היו צריכים לבדוק את הרשומות של הוגוורטס. נכון שזה מאוד חריג ואולי נוגד את גדר הרגיל, אבל דמבלדור היה מאפשר משהו חריג אם הוא היה יודע שקרובי משפחתך ינסו להרוג אותך," אמר הארי בקרירות. "וכל הלחץ הזה כנראה השמיד כל סיכוי שתבצע קסם מקרי. בעצם, מה שאני אומר זה שהם באמת לא היו צריכים לעשות לך את זה, נוויל."

נוויל לא אמר דבר ורק הביט בו, מבט מהורהר על פניו.

השיעורים של הארי התקדמו בדיוק כמו בפעם הקודמת, כך הוא שיער, אלא שהוא ידע לבצע את כל הלחשים הפשוטים של השנה הראשונה, וכך המורים שלו נקרעו בין לחשוב שהוא ילד פלא ללחשוב שהוא איכשהו מרמה.

עם זאת, התגוננות מפני כוחות האופל היה קצת שונה. הארי החליט שאמנם הוא לא יעשה שום דבר שיגלה שהוא יודע שקווירל מסתובב עם וולדמורט על עורפו, אבל זה לא אומר שהוא צריך להתעלם ממה שהוא שם לב אליו גם בפעם הראשונה, גם אם פירש את זה באופן מוטעה.

ברגע שקווירל פנה לכתוב על הלוח, הארי הרגיש את הכאב המוכר בצלקת שלו (או חצי מוכר; אחרי הכל הוא לא הרגיש את זה שש שנים) והוא הניח יד על מצחו וצעק.

"ה-הכל ב-בסדר, מר פ-פ-פ-פוטר?" שאל קווירל.

"הטורבן שלך עושה לי כואב בצלקת," אמר הארי בבוטות.

"מ-מה?" קווירל שאל, נראה לחוץ.

שאר הכיתה פשוט צחקו, בבירור לא האמינו לו. אבל, הוא הניח שזה עדיף משהם יחליטו שהוא משוגע. למעשה, אולי אם זה יוגדר ככה עכשיו, לא יהיה כזה עניין כשריטה סקיטר תגלה על החלומות שלו.

"שמעת אותי," אמר לו הארי. "אז אני אודה לך אם תוכל שלא להפנות אליי לגמרי את הטורבן שלך, כי אני חושב שזה יעזור ללמידה שלי."

"איך יכול להיות שהצלקת שלך כואבת, הארי?" שאלה הרמיוני. "אתה לא מתכוון למצח שלך?"

הארי משך בכתפיו. "אני לא יודע מה להגיד לך, הרמיוני. כל מה שאני יודע זה שהצלקת שלי כואבת, לא המצח שלי.

"איך?" הרמיוני חזרה ושאלה.

הארי לא היה בטוח איך להסביר את זה ולכן השאיר את זה ככה.

סוף סוף הגיע היום שאליו הוא הכי ציפה: שיקויים של רמת שנה ראשונה כמבוגר בעל חצי הכשרה. יש שיחשבו את זה רמאות. הארי החשיב את העובדה שהמורה לשיקויים ינסה לנקום בו על לא עוול בכפו כרמאות. זה התאזן.

"אה, כן," היו המילים הראשונות של סנייפ אליו. "הידוען החדש שלנו."

"אני מצטער אדוני, זו הדרך שלך לבקש חתימה?" שאל הארי בתמימות. הוא לקח את הווריד הבולט במצחו של סנייפ כ'לא' והמשיך, "פשוט גיליתי שההורים שלי לא היו מובטלים שיכורים שמתו בתאונת דרכים לפני קצת יותר מחודש, אז אני חדש מאוד בעניין של התהילה. אני מעריך עד כמה שאתה מתחשב."

הי, תראו, עוד וריד! אף על פי שהארי ידע שסנייפ הוא אחד מה'טובים', ברעיון, הוא גם הבין שהסיכוי האחרון שסנייפ יחבב אותו נעלם כשמצנפת המיון הכריזה עליו כגריפינדור.

למעשה, הוא הרהר, אם הוא מאוד יתאמץ… לא. מה הכיף אם אין לו בשביל מי לטרוח? לפחות נגד סנייפ, כולם היו בצד שלו.

"פוטר!" קולו של סנייפ הוציא אותו מהרהוריו. "מה אקבל אם אוסיף אבקת שורש אספודל למרקחת של לענה?"

"שיקוי המוות החי," ענה הארי באופן ענייני.

"וזה?" לחץ סנייפ.

"פרופסור, אני לא לגמרי יודע למה אתה שואל אותי שאלות שאתה לא יודע את התשובה עליהן, אבל אני גאה להודיע לך שאני, תלמיד שנה ראשונה, יודע שזהו שיקוי שינה חזק כל כך, שאתה נראה מת."

"כמובן שידעתי את זה, פוטר!" סנייפ ירק.

"אני בטוח," אמר הארי, נשמע מעט מפקפק.

"טוב, אני מניח שלכולם יש מזל בפעם הראשונה, פוטר…" מלמל סנייפ בהיסח הדעת.

הארי בהה בו. "אממ, אדוני? האם הרגע השוות תשובה נכונה שלי בשיקויים לכשלון של וולדמורט כשניסה לרצוח אותי אחרי שרצח את ההורים שלי?"

סנייפ התחלחל, הבין שדיבר בקול. "איפה היית מחפש אם הייתי אומר לך למצוא לי בזואר?"

"בארון השיקויים?" הארי הציע.

עיניו של סנייפ הבזיקו. "פוטר!"

"מה? אתה לא יכול לצפות ממני לצאת החוצה, למצוא עז ולהוציא בזואר מהבטן שלה… נכון?" הארי נעשה מעט מבוהל; לא היה לו ספק שסנייפ יכול לצפות מהארי דבר כזה. במיוחד אם ימשיך להתגרות בו ככה.

"מה ההבדל בין חונק הזאב לברדס הנזיר?" סנייפ ירה שאלה נוספת.

"זה לא מאוד נחמד לנסות להערים עלי, אדוני," אמר הארי. "ואני יודע היטב שהם אותו הצמח. למה הוא נקרא בשני שמות שונים - טוב, שלושה, אם אתה סופר את אקוניט, ובכן, זה גדול עלי."

"אני מניח שאתה יכול להיחשב ממוצע, פוטר," אמר סנייפ בחוסר רצון, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאי אפשר לצפות מתלמידי השנה הראשונה לשנן את ספרי הלימוד שלהם כבר ביום הראשון.

למרות שהשאלה הראשונה… כשהארי ניסה לגרום לג'יני לסלוח לו על שנטש אותה אחרי ההלוויה של דמבלדור, הוא החליט לשלוח לה הודעה בפרחים, כך שהיה בידו ספר על שפת הפרחים הוויקטוריאנית. אם הוא זכר נכון, אספודל היה סוג של שושן שפירושו 'החרטות שלי יעקבו אחריך עד לקברך' ולענה פירשו 'היעדרות' וגם סימל בדרך כלל צער מר. אם שילבת ביניהם, אתה בעצם אומר 'אני מתחרט מרות על מותה של לילי'. ולמרות שאין שום סיכוי שתלמיד שנה ראשונה נורמלי יוכל להבין את זה (והארי אפילו לא ידע אם סנייפ התכוון לומר את זה), אבל זה פשוט נראה כמו צירוף מקרים מוזר מידי, מתוך כל השיקויים שסנייפ יכל לבחור ולשאול לגביהם, הוא בחר בזה.

"תודה," אמר הארי בשקט.

סנייפ רק הנהן קצרות. "למה אף אחד לא מעתיק את זה?"

הארי עבד עם רון, ושם לב שנוויל נראה קצת חיוור.

"הי, נוויל? למה אתה לא עובד עם הרמיוני? אחרי הכל, היא קראה את ספר הלימוד יותר מפעם אחת והיא כנראה לא תתבלבל," הציע הארי.

למשמע הדברים, הרמיוני חייכה והם עברו לאותו שולחן.

והארי צדק; הרמיוני ידעה מה היא עושה ונוויל הצליח להימנע מלפוצץ משהו הפעם. הוא עדיין הטיל על עצמו פרוטגו, אבל יותר בשביל לסגל לעצמו הרגל. עכשיו, כשידע להגן על עצמו מתקלות שיקויים שונות, למה לא להשתמש בזה?

ובכן, זה מה שיש לי לתת לכם. אני ממש ממש מתנצלת מראש על כמה שאתם עומדים לחכות לפרק הבא.

תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא