קנדי קראש

תקציר מלא: כשתלמיד התיכון וויל סולאס התחיל לעבוד בבית־הקפה "השמש של אפולו", הוא לא היה מוכן לביקורים השבועיים של נער נאה להפליא בעל תלתלים כהים מבולגנים ומבטא איטלקי.

עם כל שבוע שעובר ובו הנער הזר ממשיך להגיע, שולח אליו הבעות רכות וחיוכים קטנים, וויל לא יכול שלא להתאהב בו קצת, גם מבלי לדעת עליו כלום.

אבל רק קצת.

ויתור זכויות: ©פרסי ג'קסון שייך לריק ריירדן, איני מקבל רווח כלכלי מכתיבת ופירסום פאנפיק זה.

רק עוד יום חמישי רגיל בבית הקפה "השמש של אפולו": הקירות הפסטליים מכוסים בעלונים, זכוכית המאפים מבריקה, מוזיקת פופ מתנגנת ברקע... ו-וויל סולאס לא יכול להפסיק לבהות.

כן, וויל יודע איך זה נשמע. ברור לו היטב שזה יראה מאוד לא מנומס ואולי אפילו מטריד אם מישהו ישים לב לזה, ובמיוחד מושא בהייתו.

הוא בטוח יראה כמו איזה שרץ... אבל יאמר להגנתו שזה לא שהוא בכלל לא ניסה להפסיק לבהות. באמת שהוא ניסה, אבל עיניו פשוט... נמשכות אליו בחזרה - אל האווירה האפלה והשקטה שהוא מוציא תמידית, הג'ינסים מכוסי השרשראות והאיילנייר העבה.

הוא מדבר, כמובן, על הלקוח הזה.

הלקוח שמגיע לפחות פעם בשבוע לבית הקפה בו וויל עובד. הלקוח שתמיד מזמין בדיוק את אותו הדבר ויוצא תוך זמן קצר. הלקוח הזה שנראה בסביבות גילו ושהיה נאה להפליא, לוהט להפליא, בצורה בלתי ניתנת להכחשה.

הלקוח הזה שכרגע יושב על כיסא עץ ב"השמש של אפולו" ומדבר בטלפון, ממש במרחק מטרים ספורים מוויל.

עם הקפה המומס בעיניו, עורו החיוור ויציבתו האלגנטית המתנגשת בצורה מרהיבה עם האיפור ותלתליו השחורים הפראיים, הוא נראה כמו איזה בן אצולה, מלאך נופל. נסיך פיות אבוד.

אכן נסיך פיות... שבוודאי, שלעולם לא יתן לוויל מבט שני מרצונו החופשי. הוא נאנח.

"עוד פעם עם זה?" קיילה מדברת ממאחוריו ווויל כמעט קופץ, כוס השוקו החם שעליה עבד בשקדנות בקושי ונשארת יציבה באחיזתו. הוא לא שם לב שהיא התקרבה אליו, בכלל, גם עם הרעש הבלתי נשכח של העקבים שלה. עסוק מדי בלהגניב מבטים, כנראה.

"מה עוד פעם, קיילה?" הוא מחזיר לה באותו טון ומתחמק מהשאלה בכוונה, נבוך שנתפס בוהה. קיילה עובדת איתו בחודשיים האחרונים, אחרי שהחליפו משמרות לכולם. היא פשוט תלמידת כיתה י' מצוברחת עם בעיות גישה וטעם ספציפי מאוד במוזיקה, ונראה שהיא הכניסה לראש שלה שוויל צריך את עזרתה עם בעיות האסון הביסקסואלי שלו.

   פפפ, מי שמדברת. עם כל הכבוד, הוא ראה את המבטים שהיא נותנת לעובד חנות הפרחים ממול.

קיילה מגלגלת את עיניה ומשעינה מרפק על הדלפק. "וויל, חומד, בערך כולנו כאן יודעים על ההתאהבות המטופשת הזו שלך בו - זה שאתה כמעט מזיל עליו ריר כל פעם שהוא נכנס לא עוזר להסתיר את זה. תפסיק להעמיד פנים."

"תנמיכי את הקול שלך, קיילה." וויל מסנן לה בתקיפות, אוזניו מאדימות. "אני לא מזיל עליו ריר. ואת צעירה ממני, אז אל תקראי לי חומד."

היא מנענעת את ראשה. "מה שתגיד, וויל."

"ו... גם, זה באמת היה כל כך ברור?" הוא שואל בשקט לאחר הפסקה קצרה, מגרד לחי ומניח את השוקו על הדלפק.

קיילה בוהה בו בחיוך מרחם. "חומד,-" הוא נושף, "-זה פלא שהנער המסכן עדיין לא הבין את זה בעצמו. הוא כל כך אטום שאתם תואמים."

"בסדר, קיילה." וויל עוצר כשהלקוחה ורודת השיער של השוקו מגיעה לקחת את ההזמנה שלה, נאבק בדחף לקבור את עצמו. "בסדר. טוב. אני מבין אותך. הייתי ברור." הוא נאנח בתסכול. "לאן את מנסה לגרור את זה?"

"לשום מקום." היא מחייכת. "רק, לדעתי-"

"אוי, הדעה של קיילה. דבר מפחיד ונורא." מייקל נעמד לידם בצמרמורת מעושה כשגמר לשרת שני לקוחות, בחורה אינדיאנית־למראה מעט מוכרת ואיזה בלונדי שהזמינו קפה ומאפה. "אני זוכר שנתת לי הרצאה שלמה על "הציידות" - וכן את שונאת מוזיקת רוק והכל, אבל למה להרוס לאנשים-"

קיילה נותנת בו מבט מזרה אימים. וויל עוצר צחוק כשמייקל קוטע את עצמו, ושם לב שהסיכה הלבנה המוצמדת לחולצה של מייקל קוראת "הוא/אתה" היום. "בסדר, אני שותק, אני שותק. אז מה שניכם זממתם לכם כאן?"

מייקל מגניב, מבוגר מוויל בשנתיים וכבר סטודנט במכללה - אבל זה לא עוצר אותו מלהיות נמוך מוויל באיזה חמישה עשר סנטימטר. בדיוק כמו קיילה, גם לו היו בעיות גישה כשהם הכירו - בניגוד לקיילה, מייקל התגבר עליהן.

"אני עוזרת לוויל עם הקראש שלו כי הוא אידיוט שלא מבין ברומנטיקה." קיילה עונה לו בענייניות. וויל תוהה כמה היא יודעת על רומנטיקה ומאיזה מקור. דמדומים? חה.

"רחמיי איתך, אחי." מייקל טופח על כתפו של וויל בצער. "אז שניכם ריכלתם על הלקוח האיטלקי? אני יכול להצטרף?"

טוב, אולי מייקל התגבר על בעיות הגישה שלו, אבל הוא עדיין כלבה כשיש לו חשק. וויל עובד על להפחית את זה.

"תעשה לעולם טובה ותשתוק, מייקל." הוא ממלמל בזעף אבל לא באמת מתכוון לזה. "מה באת לומר קודם, קיילה?"

קיילה מגחכת. היא כנראה רואה בזה ניצחון, הגרמלין. "אז לדעתי, וויל-" היא נותנת מבט נוזף למייקל, שאפילו לא מעז לעשות עוד צמרמורת, "-אתה פשוט צריך לנסות לבקש ממנו לצאת איתך. אתה יודע. לדייט." היא מסבירה בפשטות, מתעלמת בצורה מכוונת מההבעה הנחרדת פתאום של וויל.

"אבל אני-"

"הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך אם תעשה זאת זה שהוא יסרב- וכן, אולי הוא לא יגיע לכאן יותר אחרי זה, אבל לא תמות מזה. 'לך על זה או שחרר את זה,' כמו שאפשר לומר."

וויל לא כל כך בטוח שככה הולכת האמרה. והוא לא היה חושב ככה במקומה - זה כאילו ליבו חצב חור רק כדי שהנער יוכל להשתלב בו, ואין כפתור ביטול כדי שהוא יסגר בחזרה.

"לא תמות מזה," קיילה מדגישה כשהיא שמה לב להבעתו. "זה לא סוף העולם. וכך או כך, זה ישים סוף לכל המבטים הכמהים האלה. הסוף. כולם שמחים."

"אבל," וויל התעלם, "הוא כן יסרב וזה יהיה מביך לכולנו, ואז אני לא אראה אותו יותר ואהיה מושפל לנצח. זה נורא. את לא יכולה להגיד שזה לא. ואני לא אהיה שמח. זה לא נחשב."

"קודם כל, אתה לא יודע את זה. אולי הוא יגיד כן." קיילה מחייכת אליו חצי חיוך. "אתה לא בדיוק מכוער, ויש סיכוי לא רע שהוא רווק."

"לא בדיוק מכוער? תודה, באמת." וויל מרים גבה, לא פגוע. "והסתכלת עליו? אם הוא רווק אני אוכל את הנעל שלי."

"אז אני מאוד מקווה שכיבסת את הסניקרס שלך לאחרונה, סולאס."

וויל נוחר. "שיהיה, אני מבין את הנקודה שלך. אבל גם אם הוא רווק, הוא יכול להיות... אתם יודעים. סטרייט." הקול שלו דועך לקראת הסוף והוא משפיל מבט אל הדלפק, מובך לפתע.

עד כמה שזה מפתיע עבור חבורת נערים מתבגרים במאה ה־21, שלושתם לא בדיוק הזכירו בעבר את כל העניין הזה של ההגדרות בשיחות שלהם. הוא כן יודע שקיילה נמשכת לבנות, שמייקל לא ממש 'הוא' בכמה מהימים, ושהמשותף להם הוא ששניהם אמרו ישירות שהם לא אוהבים להשתמש במונחים האלה- פוליסקסואלית. ג'נדרפלואיד.

כל דבר אחר.

זה אולי מטומטם, אבל הוא קצת חושב שאולי לשבור את הטאבו הלא־נאמר הזה יגרום להם להסתכל עליו אחרת.

במקום זאת, שניהם פשוט ממצמצים אליו באיטיות ומייקל פותח את הפה שלו. "וויל, אחי, יש לו סיכת גאווה על התיק והוא מגיע לכאן- אנחנו, כמו, בית הקפה הקווירי הכי קווירי במקום הזה. אם הוא לא הומו אני אוכל את הפאקינג אולסטארס של קיילה."

קיילה מקמטת את אפה אבל לא סותרת אותו. "לא האולסטארס שלי, אידיוט. תאכל משהו אחר."

וויל עצמו מתחיל להרגיש קצת לא מאוזן מהתגובה הקלילה שלהם. "סיכת גאווה על התיק לא אומרת כלום," הוא מתנגד. "הוא יכול להיות רק תומך או כל דבר אחר שלא כולל משיכה לבנים- הוא יכול להיות נונבינארי לסבי, אפילו."

היא נותנת לו הבעה שקולה. "כן, חומד. זה נכון. הוא יכול להיות כל דבר. אבל לא תדע מה הוא עד שתשאל אותו - ואם זה לא יקרה, אז לעולם לא תדע. ואולי... אולי באמת פיספסת הזדמנות כאן. אתה רוצה להתחרט?"

"לא." התשובה יוצאת לפני שהוא בכלל חושב על השאלה. "לא, אני לא רוצה."

"ככה הנחתי." קיילה מביטה בו בחיוך. "אז קדימה- לך אליו ותשאל אותו." מייקל מרים אגרוף כעידוד.

וויל מביט בהם בפנים ריקות. "רגע, אתם מתכוונים כמו עכשיו?"

"אין זמן יותר טוב, ולמה לבזבז יותר מדי זמן על לחשוב אם הוא יגיד לא כשאתה יכול לברר." מייקל מחייך. "אתה חושב אחרת?"

"מה עם כמו... שבוע הבא?"

קיילה מגחכת כאילו הוא מתבדח. זה צורם. "לא, זה באמת יותר מדי מאוחר, וויל. מה אם הוא יפסיק להגיע עד אז? ימצא מקום אחר? סיכמנו שאתה לא רוצה להתחרט- זה השתנה?"

"לא, זה לא, אבל..." וויל לוקח נשימה עמוקה.

"אבל?" היא מעודדת אותו להמשיך.

"זה מהיר מדי."

"וזה יהיה מהיר מדי גם בשבוע הבא, לא?" מייקל מתערב בנוחות. "ואז תמשיך לא לעשות כלום בעניין והוא יפסיק להגיע בסופו של דבר."

"זה לא נכון." וויל מתנגד, פתאום באמת רציני. יש לו תחושה שיש אי הבנה. הוא לא צוחק. "ודי עם זה, שניכם. ברצינות. אני זה שעוש- שיעשה את זה. אני מחליט על מתי. באמת שאין לכם אמירה בעניין."

"טוב, כל עוד אתה באמת תעשה את זה, ה'מתי' לא באמת משנה לי." קיילה מודה במבוכה, מעבירה תלתל אל מאחורי האוזן שלה. "אנחנו פשוט... אתה יודע. אנחנו לא רוצים שזה ייגמר רע עבורך."

מייקל מנהן ומעווה את פניו. "דברים כאלה לא מסתיימים טוב בדרך כלל, ואני לא רוצה שתסתיים עם לב שבור. אני... אנחנו רק רוצה שתקבל את ה"האפי אנד" שלך, איתו. ואם זה לא אופציה, אז לפחות שזה יגמר מהר כדי שנוכל לעבור את זה."

"סליחה אם... אתה יודע. דחפנו אותך יותר מדי. אנחנו לא התכוונו לזה ככה." קיילה ממשיכה, לא מסתכלת בעיניו. נראה שגם מייקל גמר עם קשר עין להיום אחרי הנאום הפתוח שלו.

"זה בסדר." וויל ממלמל קצרות, נאנח. הוא לא באמת יכול לכעוס עליהם עכשיו בלי להרגיש אשמה. "אני סולח לכם. אני יודע שלא התכוונתם לזה ככה. פשוט אל תעשו את זה שוב."

"אנחנו לא." קיילה משיבה ברצינות. "תגיד כשאנחנו יותר מדי, בעתיד."

וויל מהנהן. "בסדר."

הדקות הבאות עוברות עליהם בשתיקה מביכה קולקטיבית, כששלושתם מנסים לחשוב על מה לומר.

אף אחד מהם לא היה צריך לדבר, בסופו של דבר, כשקול שקט בעל מבטא איטלקי קלוש שוויל שינן כבר לפני חודשים פרץ את הדממה ביניהם.

"ארצה להזמין קפה שחור. גדול." הבחור שבגללו פרצה השיחה מלכתחילה מדבר. הוא עוצר נשימה מקרוב בדיוק כמו שהיה מרחוק, ווויל מבין שבאמת אין סיכוי שהבחור הזה רווק. לא כשהוא נראה ככה, עם העיניים הכהות הצרות האלו, נקודת החן המונחת בצורה מפתה בזווית שפתיו והאצבעות החיוורות הארוכות ומעוטרות הטבעות - והשיער שלו...

שכחו מרווק. אם הוא לא מדגמן, נעשה כאן עוול לחברה.

בעוד וויל מגניב אליו מבטים המומים וחסרי מילים ובטח נראה כמו אידיוט, קיילה לוקחת פיקוד. הוא היה ממלמל אליה תודה אם המוח שלו לא נהפך לעיסה. "זה הכל?"

הנער מהנהן.

קיילה מחייכת בידידותיות ורושמת את ההזמנה. "אז תצטרך להמתין קצת, בבקשה."

"האם זה ייקח הרבה זמן? אני די ממהר, אז באמת אצטרך ללכת בקרוב."

"לא." וויל נזכר בפתאומיות ביכולתו לדבר. הוא מחייך במבוכה כשהעיניים הכהות ועטופות האיילנייר האלה מתמקדות בו. "רק... רק כמה דקות. לא יותר מדי."

בהנהון קל, הנער מתיישב בחזרה בשולחן שממנו הגיע. וויל מוצא אנחה שקטה ואז נזכר: "אה, כן. תודה, קיילה."

"תודה לי אחר כך." היא מחייכת בחוצפה. וויל מרים גבה בשאלה. "כלום." הוא מחליט לעזוב את זה. עם איך שהוא מכיר אותה, זה בטח פשוט ניסיון לגרום לו לדאוג.

השיר שמתנגן ברמקולים מגיע לפזמון שלו, ווויל לא יכול שלא להזיז את שפתיו עם המילים כשהוא מחמם קוראסון להזמנה אחרת. זה היה נחמד, כמה שלֵווה נראה שנהייתה האווירה פתאום.

הוא צריך לזכור לשים את הפלייליסט הזה גם במשמרת הבאה שלו.

"הקפה שלו מוכן." קיילה מדברת אליו ממקומה ליד מכונת הקפה, גומרת את מה שעשתה עם השמנת.

וויל ממצמץ אליה. "אנחנו לא מביאים הזמנות קטנות לשולחן. זו הסיבה שאנחנו נותנים מספר הזמנה..." קולו דועך.

קיילה מחייכת.

וויל נאנח. "לא נתת לו מספר הזמנה בכוונה, הא?" הוא מאשים בחיבה, מנענע בראשו. לא היה צורך שהיא תענה - התשובה הייתה ברורה כשמש לשניהם.

כשמש - וויל צוחק פנימית. הוא צריך לזכור את זה.

"אתה יודע, וויל, אתה באמת לא חייב." קיילה ממלמלת במבוכה. "סתם חשבתי שזה יעזור - אתה יודע. סליחה אם חציתי קו, עוד פעם..." קולה דועך. "אני אוכל לעשות את זה בעצמי."

"זה בסדר, קיילה. באמת." וויל מחייך אליה חצי חיוך קטן אחרי שהוא לוקח בעדינות את כוס הקפה. "תודה."

הוא מנסה לאזור אומץ לעשות את הצעד הגורלי אל מעבר לדלפק, אבל פשוט מוותר ומחליט להתייחס לזה כמו לכל מסירת הזמנה רגילה, לפחות לרגע אחד.

וזה... כנראה לא כל כך ילך, אבל לפחות הוא טורח לנסות.

פחות מדקה אחרי, כשוויל מניח את כוס הקרטון על השולחן, הוא מבחין לראשונה בלב השמנת הקטן שצויר מעל הקפה. מבוכתו מהסיטואציה גוברת והוא נוטש את העמדת הפנים שלו כי באמת, עברה חצי דקה וברור שזה לא כמו כל הזמנה אחרת. "הקפה שלך, אדוני."

ה"אדוני" היה מגוחך ומיותר ופליטת פה מוזרה להחריד, ונראה שהנער האחר מסכים מהניצוץ המשועשע בעיניו.

"אדוני?" הוא כמעט מגרגר והברכיים של וויל נחלשות כי פאק הטון הזה באמת לא אמור להיות מושך כמו שהוא.

לשתיקתו הפתאומית של וויל, הזר מניח את הטלפון שלו בצד. הניגוד של משחק ה"קנדי קראש" הפתוח במסך שלו לתחכום הכללי של הטלפון (וניקו עצמו) היה מאוד אירוני, ווויל שמח לדעת שהוא מתבגר רגיל איפשהו בפנים. "לא, רק ניקו מספיק - אדוני מזכיר לי את אבא שלי."

"כמובן... הנה הקפה שלך, ניקו." וויל מהסס קצת, טועם את השם על לשונו. ניקו. זה התאים לו, איכשהו.

הוא לא ממש הגה את זה כמו שניקו הגה את זה, אבל ניקו לא העיר לו על זה. וויל מניח שזה כנראה לא מפריע לו יותר מדי.

ניקו.

הוא לא יישכח את זה.

"ומה שמך?" ניקו שואל אותו לאחר הפוגה קצרה בחיוך מנומס ובעל גומה מושלמת, לוגם מהקפה שלו לגימה קטנה. כתם שמנת לבן נוצר מעל שפתו העליונה וניקו מעביר עליו את לשונו באיטיות במה שמרגיש כמו התגרות. "זה רק מנומס להציע את שמך, אתה יודע. אני מעדיף שלא לקרוא לך בראשי 'המלצר'."

כל העניין היה מאוד לא רגיל ונורמלי, וויל מבחין בהיסח הדעת כשהאוזניים שלו מרגישות כאילו הן בוערות. להתאהב בלקוח, נגיד. שהלקוח האמור רוצה לדעת את שמו- אפילו יותר. אבל הוא לא מפקפק במזל הטוב הפתאומי שלו. "וויל." הוא משיב, אוסף מעט ביטחון מהמבטים המעודדים שקיילה ומייקל שולחים לו ממאחורי הדלפק. "וויל סולאס."

"אז, וויל סולאס," המבטא הקלוש של ניקו מתכרבל סביב הברות שמו של וויל בצורה שבאמת לא אמורה לגרום לו להרגיש חם ורועד כמו שהוא מרגיש. "מאוד נהניתי לדבר איתך, אבל אני באמת צריך ללכת עכשיו." ניקו בודק את השעה בטלפון שלו, "בוא נדבר שוב מתישהו?"

ידיהם נוגעות כשהוא מניח כמה דולרים בידו של וויל עם 'תשמור את העודף' קצר, והוא לא יכול שלא לשים לב לקרירוּת הידיים של ניקו, ניגוד מושלם לידיים החמות של וויל. לאחר שניות קצרות מדי הוא מרחיק בסרבול את ידו ומחייך חצי חיוך שהוא בטוח שלא נראה אפילו חצי מושלם כמו החיוך של ניקו קודם לכן.

לדבר עוד הפעם... שניהם.

הוא מצפה לזה.

---

כשניקו יוצא מבית הקפה 'השמש של אפולו' עם לגימה נוספת מהקפה שלו ועיקול שפתיים קל שמופנה אל וויל, וויל עצמו כבר הרחק מעבר לדלפק ומנקה בהיסח הדעת כוס חרסינה פרחונית.

הוא מחכה בקושי כמה שניות כדי שמייקל וקיילה ישאלו אותו על האינטראקציה שלו עם הנער - עם ניקו, לפני שהם עושים את זה ומתקרבים אליו במבטים שדומים מדי לשל נשרים מורעבים, כשקיילה נראית מאוד מרוצה מעצמה. הוא מחייך בחולשה.

"אז מה למדת?" מייקל מחייך.  זה לא אמור להיראות מאיים כמו שזה.

"אז קוראים לו ניקו, מסתבר," וויל מתחיל, "וזה מתאים לו, נכון? והוא גם משחק קנדי קראש, לא אוהב שקוראים לו אדוני, ויש לו ידיים ממש קרות. והוא הוגה את השם שלי -" וויל עוצר במבוכה פתאומית, מבין שאולי זה לא בדיוק דבר שהוא אמור לחלוק. "לא משנה. אה, והוא גם אמר שהוא רוצה לדבר איתי שוב מתישהו. בערך."

מייקל וקיילה ממצמצים אליו אחרי שטף המידע הפתאומי. "הוא פלירטט איתך?" מייקל נשמע לא־מאמין.

"רגע אתה אומר שזה פלירטוט? זה אמור להיחשב ככזה?"

"כנראה שזה כן. זה בהחלט נשמע לי כמו פלירטוט. ואחד מאוד נחמד, אם יורשה לי לומר." קיילה מושכת כתפיים ווויל מחייך כאילו זה הדבר הכי טוב ששמע בשנה האחרונה. "וגם... זה הכל?" היא ממשיכה בהיסטס של רגע, והוא מזעיף את פניו בבלבול. "לא שזה קצת יחסית לשיחה של דקה וחצי, אבל... חשבתי שאולי... תנצל את ההזדמנות הזו. כדי לשאול אותו."

"תמיד יש את הפעם הבאה." הפעם זה תורו של וויל למשוך בכתפיו. הוא מחייך אל הדלת בשקט, לא כועס על כך שהיא העלתה את זה. "אדבר איתו בחמישי הבא. הוא תמיד מגיע לכאן בחמישי."

בשארית המשמרת שלו (וגם קצת אחריה), וויל ממשיך לחשוב על יום חמישי הבא וניקו ופניו וחיוכו הקטן וידיו הקרירות וכתם השמנת ההוא ושפתיו המבריקות.

הוא באמת מקרה אבוד, הא?

ובכן, כל עוד אלו המעמקים המסתחררים של עיני הקפה של ניקו שהוא נאבד בהם, וויל לגמרי בסדר עם זה.