A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

ויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה.

תקציר פרק: הוגוורטס AU! מרינט מלמדת את בני גילה להעלות פטרונוס מלא, אבל אדריאן נאבק ליצור אחד כיוון שאינו יודע מה הזיכרון המאושר ביותר שלו. האם מרינט תוכל לעזור לו?

להעלות פטרונוס

כשמרינט סוף סוף עמדה ללמד אותם את קסם הפטרונוס, כולם התרגשו ללמוד מילדת הפלא הצעירה. הם התבוננו ביראה ובתדהמה בדגי הקוי הכסופים שלה, ששחו באוויר מסביב לחדר.

"קשה לייצר פטרונוס מלא, אז אל תתפלאו אם ייצא רק ערפל לבן" היא אמרה. הקוי נמוג אט אט והחזיר את תשומת הלב של כולם אליה, עיניהם עדיין בולטות בתדהמה. היא ציחקקה והקישה עם קצה שרביטה על ראשה בלחץ, "נתחיל מהבסיס, נכון?"

כל תלמיד הלך למצוא את החלל שלו, והתחיל להטיל את הכישוף.

"תחשבו על זיכרון חזק, הכי מאושר שאתם יכולים לזכור", היא יעצה להם כשהסתובבה בחדר. "ותנו לו למלא אתכם. אל תתאכזבו אם אינכם מצליחים בזה בפעם הראשונה שלכם. תמשיכו לנסות,"

היו הרבה התנשפויות כאשר כמה מהתלמידים ראו את קצות שרביטיהם מוציאים ערפל. אחד או שניים הצליחו ליצור ספירלה לבנה.

 -----

בשבוע השני, כמעט כולם הצליחו לשלוט בהוצאת ערפל חסר צורה. אליה הייתה הראשונה שהצלחחה לייצר פטרונוס גשמי. רטריבר מוזהב פרץ מתוך שרביטה של אליה, נובח בקול רם כשהתרוצץ בחדר.

 "עשית את זה, אליה!" מרינט הריעה, קפצה למעלה ולמטה.

 -----

בשבוע השלישי, הלוטרה של נינו צללה באוויר.

 "תחשבו על הזיכרון הכי חזק שיש לכם. הכי מאושר שיש לכם, "מרינט הדריכה את הכיתה כשהיא עזרה לרוז עם תנועת השרביט שלה, שהתנשפה כשיצאו ממנו חוטי כסף ארוכים. היא המשיכה להסתובב ברגע שרוז הצליחה להשתלט עליו. "תנו לזיכרון הזה למלא אתכם,"

 כמה גופים של בעלי חיים החלו להיווצר, אך נעלמו ברגע שהתלמידים פלטו זעקת התרגשות.

 "התמקדו", הדגישה מרינט, "זה יכול להיווצר רק עם תשמרו על המיקוד שלכם"

"אקספקטו פטרונום,"

היא פנתה לכיוון קולו של אדריאן. שום אור לא יצא מהשרביט שלו. הוא נאנח. הוא תפס את הילדה הסלית'רינית מביטה בו. "אני מנסה, מרינט," אמר בהתגוננות.

"זה בסדר. אני יודעת שאתה," אמרה מרינט בעידוד, הרימה את ידה הימנית בצורה מרגיעה," אתה יכול לעשות את זה ", הילד הנהן וקימט את פניו בריכוז.

בצד השני של החדר, מיילן צווחה כשהארנב שלה קפץ סביבה. החיה קפצה והסתובבה סביב דוב הגריזלי החדש של איוון.

 -----

בשבוע הרביעי רובם כבר עשו את זה, והיו הרבה בעלי חיים כחולים וכסופים מסוגים שונים שרצו וצפו בחדר- היו 5 ציפורים מסוגים שונים, ברדלס, פנתר, שני כלבים נוספים (מלבד הרטריבר של אליה), רק בשביל לציין כמה.  

"פטרונוס יכול להיות שימושי מאוד כמגן כדי להגן עליכם מפני רבים מיריביכם. לא רק מסוהרסנים. פנטסטי, אליקס! ” מרינט נתנה לחברתה אגודל למעלה, כשסוס קפץ מתוך שרביטה של אליקס בצהלה רמה.

אליקס חייכה אליה, ונופפה בשרביטה לכיוון גב של ילד גריפינדורי. הסוס דהר לכיוונו והפיל את קים, שנפל על גבו.

“אליקס!!”

הילדה גיחכה. עיט כסוף יצא מתוך שרביטו בקול חד, ועף אחרי הסוס. מרינט נענע בראשה כשצפתה בשני החברים רודפים זה אחרי זה. 

"אקספקטו פטרונום", כדור אור קטן צמח מול אדריאן ונעלם במהירות. מרינט הביטה בעצב כשהוא נאנח מייאוש. נינו טפח לו על הכתף, ועודד אותו לנסות שוב. 

ג'וליקה התנשפה בתדהמה כשעורב גדול הסתובב מעל ראשה. רוז נדנדה את זרועה של חברתה בהתרגשות. "עשית את זה ג'וליקה!" היא צעקה בשמחה.

ארבעה שבועות של עבודה וריכוז קשים השתלמו.

בלילה, כולם יצאו מהמועדון בהרגשה מאושרת ומרוצה. תמיד האחרונה שעזבה, מרינט עשתה בדיקה מהירה בחדר הריק. היא עמדה לעזוב כאשר עיניה תפסו את אדריאן יושב על אדן החלון, ולא נראה כאילו הוא עומד לעזוב בקרוב.  

"קדימה, אליה," אמרה הילדה לחברתה הגריפינדורית. "אני חושבת שאדריאן זקוק לעזרה,"

אליה הסתכלה לפי כיוונה של חברתה הסלית'רינית, וחייכה "יש לך את זה," היא קרצה. "נסו לא להישאר ערים כל הלילה,"

"אליה !," סיננה מרינט, לחייה מאדימות כאשר אליה הלכה משם. מיד כשהיא יצאה מהחדר, מרינט נשמה נשימה עמוקה והלכה לעבר הילד האפלפאף.

החדר שהיה פעם מלא באור לבן ופטפוטים רועשים היה עכשיו שקט וחשוך. האור היחיד שם היה מהלהבות הכתומות שהגיעו מהלפידים שעל הקירות ואור הירח הזורם מהחלונות הענקיים.

האור הלבן והטבעי נופל על אדריאן. רגלו השמאלית הייתה מונחת על אדן החלון, כאשר זרועו השמאלית מונחת על ברכו, בעוד שאיבריו האחרים השתלשלו למטה בחופשיות, בעודו מביט אל הירח.

"אממ, היי," גמגמה מרינט וחייכה בלחץ. "אתה בסדר?"

אדריאן לא ענה. מרינט ידעה שהוא עובד קשה על הקסם, אך מאמציו היו קרובים לחסרי תועלת. הוא היה היחיד שעדיין לא הצליח לייצר אפילו פטרונוס זעיר

"אל תדאג, תוכל לעשות את זה," אמרה מרינט בעידוד. "עבור אנשים מסוימים, זה לוקח קצת יותר זמן מהצפוי. א-אתה רק פורח מאחור, אה, פורח מאוחר-

"לעולם לא אוכל לעשות את זה,"

הילד הפנה אליה את מבטו. הוא נראה עצוב. מבטו נע אחר כך אל רצפת האבן. "ניסיתי בכל כוחי לחשוב על הזיכרונות המאושרים שלי אבל כולם לא מספיק חזקים", הוא נאנח. הוא צחק צחוק יבש, “עצוב, לא? ”

מרינט הביטה בעצב בנער. בשקט היא קפצה אל אדן החלון והצטרפה אליו בשתיקה.

"מאז שאמא שלי מתה, טוב, החיים שלי התגלגלו משם," מסביר הילד, לא מסתכל עליה. “אבא שלי היה מחייך וצוחק הרבה. אבל מאז, הוא הפסיק לחייך והתקרר. הוא קבר את עצמו בעבודות של משרד הקסמים, וחוזר הביתה מאוחר מאוד או לא מגיע. כשהוא עושה את זה, הוא מתייחס אלי כאילו אני בלתי נראה."

מרינט לא אמרה דבר. היא פשוט נתננה לאדריאן מבט אוהד והאזינה בתשומת לב כשהוא שפך בפניה את סיפורו.

"דורמשטראנג לא הייתה הבחירה שלי לבית ספר," הוא אמר, מסובב את שרביטו בידיו. "זה היה הבחירה של אבי. הוא חשב שזה יהיה הרבה יותר בטוח הרחק מהסוהרסנים, אבל ", הוא נאנח "גם זה היה בודד. לא נכנסתי לריבים ושמרתי על ציונים טובים. הוא בקושי שמר על קשר. הפעם היחידה שקיבלתי ממנו דואר היה במהלך יום ההולדת שלי או חג המולד"

עיניו התרחבו כשמרינט הושיטה את ידה והניחה אותה על ידו השמאלית בנחמה. הוא הרים את ראשו וחייך אליה חיוך קטן כשהמשיך. 

"אבא לא אישר את המעבר שלי להוגוורטס, אבל לאחר שכנוע מסוים הוא נכנע. ולמען האמת, זה היה המרד הגדול הראשון שלי אי פעם", אמר בצחוק קטן. “אני לא מתחרט. למרות שזה עדיין רחוק מהבית, זה לפחות קרוב יותר מנורבגיה."

מרינט חייכה, "ספר לי על אמא שלך" 

"מה?" הוא שאל, המום.

"איך היא הייתה?" 

חיוכו ירד, “אני בטוח שקראת על זה בעיתונים. היה אפילו קטע שלם עליה כשהיתה... בחיים."

כאשר זה  קרה.

מרינט הנידה בראשה “קראתי את אלה, אבל אלה הם של עיתונאים. הכרת אותה באופן אישי יותר בהשוואה אליהם. הייתי רוצה לשמוע את הסיפור שלך." עיניו של אדריאן התרחבו כשהיא חייכה אליו, "איך הייתה אמך?", היא שאלה שוב.  

אדריאן השתתק, והסתכל למטה. מרינט חשבה שהיא חצתה את הגבול עם פרטיותו.

"זה בסדר אם אתה לא-"

"היא אהבה לאפות," הוא אמר בשקט. לאחר מכן הוא הביט בילדה שלצידו, "עוגת גבינה תות הייתה העוגה שלה שכולם אהבו. היא קיבלה את המתכון מעולם המוגלגים והוסיפה טוויסט משלה- יין גרגירים. למעשה, היא אהבה מאוד להכין אוכל מוגלגים, כשהיא מוסיפה לו פיתולים משלה. לפעמים היא הכניסה לתוכם צמחי מרפא מכיוון שילדים אינם ששים לקחת את הצמחים לבד... "

היא הקשיבה בתשומת לב כשהילד הפלפאף דיבר על המנה האהובה עליו שאמו הכינה, עליה, על הספרים האהובים עליה (כולל הסופר המוגלגי, צ'ארלס דיקנס), מוזיקה אהובה (קלאסית), פרחים אהובים ולמה (גם בעולם הקוסמים וגם בעולם המוגלגים) , מה היה גורם לה לחייך, איך הוא הצחיק אותה, כמה שהיא אדיבה…

ככל שהוא דיבר עליה יותר, כך חיוכו היה גדול יותר, וקולו הפך לחזק יותר ובטוח יותר.

"אבא תמיד היה מתאכזב ומתעצבן בכל פעם שאני טועה. אבל אמא תמיד הייתה אומרת שהיא תמיד תהיה גאה בי לא משנה מה -”  

הוא עצר והבין כמה דיבר. הוא הביט במרינט, שחייכה אליו. הוא העביר את ידו בשיערו בלחץ. "אני חושב שהגזמתי,"

מרינט הנידה בראשה, “אל תגיד את זה. אהבתי איך שאתה דיברת עליה. היא נשמעת כמו אדם מדהים ונפלא."

אדריאן נראה שמח. "כן היא הייתה,"

הוא התנשף לפתע וחיוכו התרחב. הוא נראה כמו ילד, כשקפץ מהאדן החלון, הוציא את שרביטו, וכיוון אותו לעבר החדר החשוך. הוא הביט במרינט שנתנה לו הנהון מעודד. הוא לקח נשימה עמוקה, סגר את עיניו והתרכז.

“אקספקטו פטרונום!”

הוא הרגיש תחושת עקצוץ באצבעותיו. ואור לבן הולך וגדל מאחורי עפעפיו הסגורים. כשהוא פקח את עיניו הוא התנשם.

מתוך שרביטו יצא ערפל כסוף, המתחבר לחתול כסוף, שמתרוצץ בחדר החשוך, מאיר כל פינה חשוכה.

"אני... עשיתי את זה..", הוא אמר באושר. החיוך שלו הלך וגדל. "עשיתי את זה!," הוא חזר על עצמו בהתרגשות. כאילו הפטרונוס שלו הבין אותו, הוא יילל בתגובה וזהר יותר.

דג קוי לבן הצטרף לחתול, שוחה באוויר. אדריאן סובב את ראשו וראה את שרביטה של מרינט בידה. גם היא חייכה. החתול נתן לדג מרדף שובב כשהוא שחה במהירות. דג הקוי היה מהיר בהרבה ממה שאדריאן חשב שהוא יהיה. בכל פעם שחשב שהחתול שלו עומד להתנפל עליו, הדג פלט פרץ אנרגיה ושחה משם.

המשחק של חתול ועכבר, לא, חתול ודג הסתיים לבסוף כשהחתול תפס את הדג. שתי החיות נעלמו באוויר והשאירו את שני בני הנוער שוב בחושך.

"עשית את זה אדריאן!," היא קראה ונתנה לו חיבוק שהיה מוחץ עצמות בצורה מפתיעה. היא הביטה אליו. "ידעתי שאתה יכול, ואני כל כך גאה בך,"

הילד הרגיש לחייו מתחממות כשהיא המשיכה לחייך אליו. הוא היה חסר מילים- או בגלל שסוף סוף הצליח להטיל את הכישוף, או מכיוון שמרינט חיבקה אותו, הוא לא ידע.

או שאלה הייתה חמש המילים האחרונות שאמרה.

לקח למרינט כמה רגעים להבין את מעשיה, וכמה הם היו קרובים . היא התרחקה במהירות והסתובבה. מסמיקה עמוק. "א- אנחנו צריכים לחזור למעונות עכשיו," היא גימגמה.

"כן," אדריאן הפנה את מבטו ממנה. "יש לנו שיקויים בבוקר."

הם יצאו מהחדר הסודי בשתיקה. ברגע שהם היו צריכים להיפרד כדי ללכת למעונותיהם, אדריאן לקח בעדינות את ידיה של מרינט בידיו שלו והעלה אותן אל שפתיו.  

ונישק אותם.

"תודה רבה לך, מיי-ליידי. לא יכולתי לעשות את זה בלעדיך." הוא אמר.

מרינט הייתה פעורת פה. היא הוקפאה במקום, בוהה בו בעיניים פעורות. גופה רטט כאילו הוא עומד להתפוצץ.

"ב- בבקשה," היא גימגמה (שוב!) "אבל זה היה גם העבודה שלך,"

"את יודעת, לא יכולתי לבקש פטרונוס טוב יותר מזה. הוא כל כך מיאו-שלם, ”  הוא אמר וקרץ לה.

היא קימטה אליו את מצחה.

אוי אלוהים.

היא משכה את ידיה לאחור.

"אולי לא הייתי צריכה לעזור לך," היא אמרה, מתרחקת,

"אוי בחייך! אל תהרסי לי את הרגע! "

"לילה טוב אדריאן"

בדרך לצינוק, היא לא יכלה להפסיק לחייך ולגעת בידיה.

		הפרק הבא