מסעו של ינשוף

אחרי חודש ללא מסעות, שוחררתי מהינשופיה.

אני לא יודע כיצד להרגיש, מאושר, או אומלל.

אני אוהב כשאני חופשי, אני משוחרר, אבל יש לי גבולות קטנים, החבילה או המשלוח שאני צריך להעביר.

החיים בינשופיה אינם רעים לי, אני מקבל אוכל ומים בחינם על בסיס יומיומי, אירוח חברה נחמד בידי התלמידים, אך אני צריך ללון בתא קטן וצפוף.

אני סוחב כעת מכתב קבלה להוגוורטס.

הרוח מרפרפת על המכתב ומנסה להעיף אותו מטפרי הזקנים. כאשר הייתי צעיר יותר ידעתי להתנגד לרוח, אך עכשיו, כאשר מפרקי כבר קשישים, ונוצות נושרות מכנפיי החלשות, אני נסחף לצידה של הרוח.

אחרי כעשרים דקות של התנגדות לרוחות, יצאתי משטחו של הוגוורטס. הגעתי לעיר מוגלגית. בתור ינשוף פגום איני יכול לעוף מעל לפני השטח הקרובים, לכן מוגלגים יכולים להבחין בי."אמא, תראי! זה ינשוף!" ראיתי פעוט צועק לאימו."נכון חמודי, מה ינשוף עושה?" "ינשוף עושה או או! אני ינשוף! או או! או או!" הפעוט פרש את ידיו כאילו הן כנפים ואת כאילו הוא עף. התיישבתי על פי האשפה שליד הפעוט. הוא התקרב עלי בעיניים נוצצות וחמודות עם יד מושטת לליטוף. אני לא אוהב ליטופים, אך הפעם רציתי אחד, הושטתי את ראשי אל ידו, אך הליטוף נקטע כאשר נשמע הקול של אימו:" אוגוסט! אל תיגע בו! לא מלטפים ינשוף כאילו הוא כלב!" האם משכה בידו של הקטן, והוא בפרצוף עצוב. ריפרפתי בכנפי אל ידו והתחכחתי בה. התיישבתי על ראשו בעודו צוחק. האם נאנחת ומנסה לגרש אותי, ואני בתור ינשוף חלש נאלץ להסכים.

קשה למצוא מוגלגים טובים בימינו. הוא היה אחד מיוחד. אולי אני אהיה זה שבעוד כמה שנים אעביר לו את המכתב להוגוורטס.

אני ממשיך במסעי אל הבית הרשום על המכתב. הכנסתי את המכתב לתיבת הדואר. אני לא אמור לעשות זאת, אך דפקתי על הדלת עם מקורי. 

עפתי על גג הבית. נשכבתי על הגג בעיניים עצומות, מחכה שנשאר יבוא לטרוף אותי. אני שומע את צהלות הילד שקיבל את המכתב, את הפעוט הצווח כמו ינשוף, וגם כנפיים.

כנפיים גדולות יותר.

ואני מרגיש את הכנפיים האלה נוחתות לידי.

אך במקום לטרוף אותי.

הן נשכבות לידי.

אולי כך מרגיש גם הנשר.

זקן.