מקיף הוגוורטס א

בס"ד

מציאות אלטרנטיבית בה הכל היה בדיוק אותו הדבר - הארי, וולדמורט, דמבלדור, הוגוורטס - שום דבר לא היה שונה

חוץ מזה שהכל היה קורה ב... נו, בישראל.

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב

אדון וגברת דארסלי ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי, ותודה ששאלתם.

ורנון דארסלי היה מנכ"ל בחברה לייצור מקדחות, ועל אף משכורתו השמנה והירושה הנדיבה שקיבלו שניהם מהוריהם, עדיין לא היה להם די כסף לקנות דירה. ככה זה בארץ. לכן, פטוניה עבדה גם היא, בתור מורה להוראה מתקנת. היא הייתה באה לכמה שעות בבוקר לבית ספר יסודי כלשהו ברמת גן, לא רחוק מגבעתיים בה גרו, כדי שבשאר היום תוכל להיות יחד עם דאדלוש-סמאדלוש שלה.

לדארסלים היה סוד שקשור באחותה של פטוניה, אישה צעירה בשם לילי פוטר שגרה עם בעלה המשונה בקיבוץ גודריק ליד מכתש רמון. לפוטרים היה ילד בשם הארי, והוא חי עם הוריו בקיבוץ עד שקוסם אפל שנהג לכנות את עצמו בשם הבאבא וולדמורט הרג את לילי ובעלה ג'יימס. אך כשניסה להרוג את הארי הקטן, קללתו שלו חזרה אליו ופוצצה את הבית.

מיותר לציין שאותו וולדמורט כלל לא היה באבא. הוא לא היה ידוע כרב מחולל ניסים, ולמעשה הוא לא היה יהודי. אף דמות בסיפור הזה לא יהודיה, על אף שמשום מה הם העדיפו לגור בישראל.

מיותר גם לציין שפטוניה וורנון היו קרובי המשפחה החיים היחידים של הארי, ולכן הם אימצו אותו לביתם בפרברי גבעתיים. יחד עם הארי, עם קיבלו גם חוב בסך חמש מאות אלף שקל שהם נאלצו לשלם לקיבוץ גודריק הפיצויים על הבית המפוצץ.

בכל מקרה, הארי פוטר היה קוסם, והוא ידע זאת מגיל 11 בו עטלף הביא לו את המכתב להוגוורטס. היה מעט משונה לראות עטלף בשעות היום ולא בשעות הלילה, אך זה לא היה הדבר המוזר היחיד – מתברר שנשמר עבורו מקום בבית הספר לכישוף ולקוסמות מקיף הוגוורטס א, אי שם בגליל העליון, וכדי להגיע לשם היה עליו להגיע לתחנת רכבת השלום בתל אביב ולהיכנס בקיר שבין רציף 9 ל־10, שם חיכתה רכבת מיושנת שתוחזקה בעזרת קסמים, לאחר שהייתה רכבת מוגלגית ויצאה משימוש. זה היה נוח ביותר, משום שאת הציוד לבית הספר היה ניתן לקנות לא רחוק משם, ברחוב שהכניסה אליו הייתה דרך חנות שהיה ממש ממש קשה למצוא בדיזנגוף סנטר.

במקיף הוגוורטס א פגש הארי שלל תלמידים, משונים יותר או פחות. למשל, הוא פגש את חברו הטוב רון, שהיה גר יחד עם אחיו הרבים ושני הוריו לא רחוק מישובי הפזורה הבדואית בנגב. רון טען שמזג האוויר שם נוח להפליא, אבל דראקו מאלפוי נהג ללעוג להם ששם אף אחד לא יאכוף את חריגות הבניה הרבות בבית שלהם.

דראקו מאלפוי היהתלמיד נוסף בבית הספר. הוא הרבה לספר איך אבא שלו, שהיה חבר בוועד ההורים של בית הספר, שאף לכך שדראקו ילמד בבית ספר אחר שתואם את רמתו האינטלקטואלית, אך חבל שיש רק בית ספר יחיד לקוסמים בישראל. הארי לא היה יכול אלא להסכים עם דראקו, כי לא ייתכן שמכל הארץ יאלצו להגיע באחד בספטמבר לתחנת רכב השלום רק כדי לנסוע לגליל, ושבוע לאחר מכן לחזור לתחנת רכבת השלום ומשם לחזור הביתה לחופשת ראש השנה. אך בשל רגולציות, קביעות, והסתדרות המורים הקסומים, לא היה אפשר להקים בית ספר נוסף. על אף המחאות הרבות להפרטת הוגוורטס, או לפחות לפיצולו להוגוורטס אחוד והוגוורטס מאוחד, המעט שהיה ניתן לעשות זה להוסיף לשמו של בית הספר את האות א, מתוך מחשבה שבקרוב ייפתח מקיף הוגוורטס ב, מה שכמובן לא קרה מעולם.

מלבדם היו, כמובן, מורים מרתקים, כמו דולורס אמברידג', המורה לאזרחות. בשל מחאות של הורים מוגלגיים לתלמידים בבית הספר, שגייסו את תמיכתם של כמה חברי כנסת ממפלגת "יש עתיד", מקיף הוגוורטס הוכרח להכניס גם לימודי ליבה לתוכנית הלימודים, וקמפיינים שיעודדו גיוס לצה"ל. לא שהיה חסר להם עידוד – מלבד חוק גיוס חובה, נערך שם פעם בשבוע אימון כושר קרבי לאור הפצרותיו הרבות של תלמיד כלשהו, אחד בשם סדריק דיגורי.

מקיף הוגוורטס א כלל עוד טיפוסים רבים ומעניינים, כמו לונה לאבגוד מתנגדת החיסונים, צ'ו צ'אנג שבאמצע השנה החמישית גורשה יחד עם הוריה לפיליפינים, ורובאוס האגריד – אדם שלא היה ברור מה התפקיד שלו בגדול, חוץ מלבנות סוכה רחבת ידיים במדשאות בתקופת החגים.

אבל מספיק עם האקספוזיציה. זה הזמן להתחיל עם סיפורנו, בסופ"ש חורפי וחמים בו נערך סיור בעיירת הקוסמים הסמוכה הוגסמיד. הארי ורון טיילו להם (בלי הרמיוני שלמדה למבחן במתמטיקה של בר אילן באותו הזמן) בין המסעדות ובתי הקפה השונים שהיו סגורים כולם כדי לשמור על תעודת הכשרות שלהם.

"תגיד," שאל רון את הארי פתאום, "מה היה קורה אם היינו חיים במקום אחר?"

"מה הכוונה?" שאל הארי.

"בארץ אחרת. נגיד, באירופה או משהו. בבריטניה."

"נראה לך?" הזדעזע הארי, "אחרי מה שהם עשו לנו עם המנדט? בחיים לא!"