תחושת אובדן

 כל הזכויות שמורות לריק ריירדן, מקווה שתיהנו (:

-------------------------------------------

בזמן הטיסה עם אבי לא הרגשתי כלום, לא ייאוש, לא כאב, לא עצב, לא כעס, רק ריק שחור ללא דבר בת וכו. עצמתי את עיניי וניסיתי לא לחשוב עליו, אבל כמובן שפניו היו הדבר היחיד שיכולתי לראות מול עיני. עצמתי את עיניי והנחתי לעצמי להיזכר בפניו, בעיניו הכחולות והמחשמלות, בשיערו הבלונדיני היפהפה, בצלקת הקטנה שהייתה בשפה שלו כשניסה לאכול שדכן בגיל שנתיים, במראהו נלחם עם חרב הגלאדיוס מהזהב הקיסרי בידו. לא יכולתי שלא לחשוב על הרגע שבו הוא מת, נלחם מול הקיסר הרומי קליגולה. נזכרתי ברגע שבו חניתו של הקיסר נכנסה לתוך בטנו והוא נפל, מת. אני מנסה לעצור את
הדמעות מלצאת, משתדלת שלא לחשוף את העצב, מנסה לא לחשוב על מותו. אני מתרכזת בזכרונות השמחים שלי איתו, אני והוא מתחבקים על סיפון ארגו שתיים, אני והוא מתנשקים, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שהוא איננו.
"הגענו." אני שומעת את קולו של אבי, מסלק את הדממה העצובה ששוררת במטוס הפרטי. אני ואבי יוצאים מהמטוס ומסתכלים על ביתנו החדש, ביתו של סבא טום, הבית שבו אבי גדל. אני צועדת במהירות לבית, עולה במדרגות ונכנסת לחדר הראשון
שאני רואה, חדר שינה. אני נאנחת ונשכבת על המיטה, עוצמת את עיניי ונותנת לזיכרונות להציף אותי; אני והוא יושבים ביחד באוטובוס, ידינו שלובות ואנחנו בדרך לגראנד קניון כשליאו במושב לפנינו, אני וג'ייסון מחובקים ומעופפים בתחתית הגראנד קניון, ג'ייסון עוצם את עיניו ואנחנו עפים למעלה כאילו נורינו מתותח, איזה (חבר) אדיר , אני ליאו וג'ייסון על פסטוס ואני משעינה את ראשי אחורה ונשכבת על ג'ייסון. אנחנו יושבים על יד השולחן בפורום של רומא החדשה וג'ייסון מבקש מריינה לעשות לי סיור ברומא החדשה, רק שנינו. אני וג'ייסון בזרועו של פסטוס ואיך שהוא מפיל אותנו, כדי שהוא וליאו יוכלו להרוג את גאיה. הפרידה שלי ושל ג'ייסון. ואז זה מגיע, המחשבה על המוות שלו. ואז הכל נעלם, ואני יושבת על כיסא בחדר ורוד לגמרי, יש שם שתי כורסאות ורודות, שטיח ורוד, קירות ורודים, דלת ורודה, שולחן ורוד וכמובן שידת איפור ורודה. אני קמה מהכיסא
שישבתי עליו. הדבר הראשון שאני רואה זה כיסא עץ צבוע, כמובן, בורוד. אני צועדת לכיוון הכורסא הוורודה הקטנה יותר ומתיישבת. הבזק אור ורוד מופיע מולי, על הכורסא הוורודה השנייה ואני מסיטה מבט. כשאני מחזירה את מבטי לכורסא יושבת שם מישהי שנראית יפהפייה, לא יפה מדי ולא מרושלת מדי, מושלמת; שיער שחור אסוף בפקעת מרושלת שבולטים ממנה קצוות, חולצה וורודה מעוצבת עם לבבות אדומים מנצנצים קטנים, סביב החולצה יש ז'קט ג'ינס עם פייטים כסופים מפוזרים עליו. ג'ינס קרוע עוטף את רגליה ועל כפות רגליה יש מגפיים שחורים גבוהים ושחוקים משימוש. האישה מרימה את מבטה ואני רואה עיניים משנות צבעים, רגע אחד הן ירוקות כמו הים, ואז כחולות כמו שמים, ואז חומות (לא כמו קקי) וחמות, ואז וורודות ולבנות. אני נזכרת בזה שג'ייסון תמיד תיאר את העיניים שלי ככאלה, עיניים שאי אפשר לקבוע מה הצבע שלהן. האישה שמולי -אפרודיטה, אמא שלי- פותחת את פיה ומתחילה לדבר בקול יפהפה, לא מהפנט או מרגיע, אלה קול מלא נחישות, וחוצפה בלתי נשלטת.

"פייפר יקירה שלי, אני יודעת שאת חווית אובדן קשה מאוד, איבדת את אהבת חייך, אפילו אני עצובה על זה, הוא היה ממך חמוד, וגם ג'לטלמן אמיתי"- בשלב הזה פייפר הייתה מוכנה לזרוק את אמא שלה מהחלון-

"אבל תתעודי. עדיף לך להתגבר, כי אם לא תתגברי, לעולם לא תוכלי לחיות. חוץ מזה, תוכלי לבקש מחברך ניקו - בן האדס - שיעזור לך ויעלה עבורך את רוחו של ג'ייסון כדי שתוכלי לדבר איתו." היא מציעה ואני מתנערת בערניות.
"תודה." אמרתי ורצתי לעבר המזרקה הקרובה, שבידי מטבע עתיק כמו הזמן.