החברה האבודה

חייכתי חיוך רחב. לבשתי שמלת פייטים נוצצת ונעלי בובה לבנות-שחורות. אספתי את שערי בקוקו-בלוף ופתחתי את תיקי. בתוכו היה לי טלפון, מטען, סיכות, מים ואלכוג'ל. פניתי אל המראה.

התיק שהיה יותר בגוון אפור מעט הרס את המראה שלי- הוא נראה שונה ולא מתאים, אבל התעלמתי מזה. צעדתי לכיוון הסלון.

חטפתי את המפתחות של הבית, ויצאתי החוצה. 

צעדתי ברחבי מנהטן, לא חשבתי שאני אי-פעם אתקל ב…ב... עט. עט פשוט, רגיל. הרמתי אותו ובחנתי אותו בעניין. זה היה עט כחול יפיפה, אז למה כשהסתכלתי עליו הייתה לי הרגשה רעה? פתאום העט התחיל להתפוגג מידי, פשוט להיעלם, מתחמקת מאצבעותי. פלטתי קריאת הפתעה.

"סליחה!" קרא מישהו מאחורי. התבוננתי אחורה וראיתי נערה בלונדינית עם עיניים אפורות מודאגות.

"ראית במקרה מישהו עם שיער שחור ועיניים ירוקות? יש לו חולצה כתומה כזאת.. אני לא מוצאת אותו."

התבוננתי בה בחשד. "לא ראית אף אחד." אמרתי בזהירות. כמה מאות מטרים מאיתנו נשמע פיצוץ.

הנערה אמרה משהו שנשמע כמו: די אמורטלגס, ואז רצה משם, משאירה אותי מאחור, עם הבלבול האין סופי.

משום מקום, התרומם גל גדול לידי, שטף את כל העצים, הספסלים, הכל- חוץ ממני. נער בעל שיער שחור, דומה לתיאור של הנערה התבונן בי. אני לא מרגישה כך לעיתים קרובות,

אבל הפעם אני חייבת לומר שאני הרגשתי מאוימת. הוא הכניס יד

לכיס המכנס שלו ובתנועה חלקה הוציא עט- לא לא עט, חרב. הרמתי את ידי כדי לגונן על פני, אלה שאז ערפל שחור כיסה את האזור. ניקו עמד לידי, מניח יד מגוננת על כתפי.

"פרסי," סינן בין שיניו, ואני תהיתי מאיפה הוא מכיר את הנער הזה. "תעזוב את אחותי."

"ניקו?" קרא הנער -פרסי- בבלבול. "מה אתה עושה כאן? ומי זאת?" הוא החווה בראשו לכיווני.

"אני לא חייב לך שום תשובה. בואי, אמה." אמר ניקו ותפס את ידי. פתאום הערפל הסתובב סביבנו, נדבק לגופינו ואני הרגשתי איך אנחנו נעלמים בצללים,

ממש… מתפוגגים בהם. אבל התחושה לא הייתה רעה ואפלה, אלה מנחמת ו… מוכרת.

אני ממש מצטערת שזה כל-כך קצר, אבל אני עדיין מחכה לתגובות. זה מאוד עוזר לי ודוחף אותי להמשיך.

		הפרק הבא