אל תוך המצנפת

בס"ד

הכל של רולינג. סתם, הכל של צוקרברג. רק הארי פוטר של רולינג.

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב :)

לנשום עמוק. לנשום עמוק. להכניס אוויר, להוציא אוויר. להכניס אוויר, להוציא אוויר. הלגה אף פעם לא הייתה טובה בדיבור מול קהל. זה תמיד היה החלק של גודריק.

"הלגה, קדימה! את מעכבת את כולנו!" נזף בה קוסם בן גילה של הלגה – באמצע העשור הרביעי לחייו – אלא ששיערו כבר היה כסוף לחלוטין, והגלימה המשובצת באבני אזמרגד שלבש העניקה לו זוהר ירקרק ומראה מעט חולני.

הלגה נשפה בבוז. "לך קל לומר, סלאזר," היא הפטירה לעברו. בדרך כלל, מי שהיה מרגיע את הרוחות כשהיו לחוצים הייתה הלגה עצמה, אך כעת היא בעצמה הייתה לחוצה. לא היה מי שיגש אליה, יסתכל לה עמוק אל תוך עיניה החומות, ויאמר לה בקול רך ועדין מחד אך מלא מוטיבציה מנגד, "קדימה, הלגה. את יכולה. את המכשפה החזקה ביותר שנראתה אי פעם. מה זה כבר לדבר מול קהל?"

ובשנייה שהמחשבה הזאת חלפה בראשה, היא נשמה עמוק ואמרה, "אני מוכנה."

"הו, תודה לאל," מלמלה מכשפה בעלת שיער חום אסוף בפקעת כה הדוקה שמתחה את הקרקפת עד כי ניתן היה לראות את קווי המתאר של הגולגולת שלה, והעטרת שענדה על ראשה לא הצליחה להסתיר זאת. לפחות שמלת הספירים שלה גנבה את ההצגה. שמה של המכשפה ההיא היה רוונה.

"אז קדימה!" הכריז גודריק, גבר בעל צדודית נאה. המצנפת החדשה והאדומה שחבש לא הסתירה את תלתליו הזהובים שנפלו בחינניות על ראשו והתאימו לזקנו האדמוני והמחודד ולגלימת השני שלו שהייתה מעוטרת בחוטי זהב.

ארבעת הקוסמים, גודריק, הלגה, רוונה וסלאזר, יצאו מהחדר הקטנטן בו עמדו אל עבר אולם ענק, בו עשרות ילדים נרגשים בני 11 ישבו על כיסאות קטנטנים ולא נוחים.

"לא יכולת לדאוג לכיסא טוב יותר?" לחשש סלאזאר לעבר רוונה.

"אני רק מכירה לך שהכיסאות האלה היו הרעיון שלך," היא ענתה לו בהמהום עצבני, "וחוץ מזה, זה מזרים דם למוח."

אך הכיסאות הלא נוחים, כמו גם ההתלחששויות של רוונה וסלאזר, לא הפריעו לילדים שהריעו ומחאו כפיים למראה ארבעת הקוסמים היפהפיים, המגונדרים ולפי הסיפורים ששמעו גם החזקים שהתקדמו בשורה לאורך חזית ההאולם הגדול, שתקרתו שיקפה את מצב השמיים באותו הרגע – שחורים, צלולים וזרועי כוכבים. הלגה קרנה מאושר.

"ערב טוב!" הכריז גודריק והניף את חרבו לקול תשואות הקהל, "שמי גודריק גריפינדור!"

"שמי סלאזאר סלית'רין, ואנחנו שמחים שבאתם," קד בנימוס סלאזר לעבר הקהל, כך שהתליון שענד יצא מצאוורונו והתנדנד באוויר, מה שגרם לגל השתאות בקרב הילדים. נראה היה שגם אם יכריזו המנהלים "פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!", הזאטוטים האלה יתלהבו, והלגה ציינה לעצמה להכניס זאת לבנק נאומי פתיחת השנה שיהיה חובה על מנהלי הוגוורטס להשתמש בנאומים הכתובים בו, ולא בשום נאום אחר.

"ברוכים הבאים!" רוונה פרשה את ידיה לצדדים, כאילו באה לחבק את כל יושבי האולם, אך בטעות הכתה את בטניהם של סלאזר והלגה שעמדו משני צדדיה. לקהל זה לא הפריע. "שמי רוונה רייבנקלו!" היא המשיכה.

כעת הגיע תורה של הלגה. היא נשמע עמוק ואמרה, "שמי הלגה הפלפאף, ואני גאה להכריז עליכם כעל תלמידי המחזור הראשון של בית הספר החדש שלנו לכישוף ולקוסמות, הוגוורטס!"

הקהל השתגע, והלגה הרגישה כמו כוכבת רוק. אלא שהמושג הזה לא היה קיים, והלגה לא ידעה איזה שם להעניק לתחושה הזאת.

כן, היה זה ערב הפתיחה של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. לאחר שנים של עבודה, החלום של ארבעתם סופסוף התגשם, והלגה כמעט צחקה על עצמה שכל מה שהפריע לה בשעתיים האחרונות בהן התייבשו התלמידים הטריים על הכיסאות הקטנים היה פחד הקהל שלה. כי את נאום הפתיחה הם בחרו לחלק ביניהם, וכך הם המשיכו:

"אנחנו מאחלים לכם דרך צלחה בבית ספרנו, ושמחים לראות היענות מוגברת למכתבינו!" גריפינדור אמר.

"אנחנו גאים לראות מאה ושלושים תלמידים שילמדו במחזור הראשון!" אמר סלית'רין.

"זה הזמן להתחיל," רייבנקלו אמרה.

"הבה ניגש לסיבה שלשמה הגענו כולם, בית הספר והלימודים!" הפלפאף אמרה, ובאותו הסדר הם המשיכו:

"את בית הספר ננהל ארבעתינו יחד."

"אנו גם נלמד מגוון מקצועות."

"כדי למנוע אי סדר החלטנו שנחלק אתכם לבתים."

"בכל בית יהיו תלמידים שונים, מקומות לינה מיוחדים, חדרי מועדון, וראש הבית יהיה אחד מאיתנו."

"אתם הולכים להתפצל לארבעה בתים שונים."

"החלוקה לבתים תהיה בהתאם לתכונות האופי שלכם, ובהתאם לראש הבית עליו תתחבבו."

"כל בית ינוהל על ידי מנהל אחר שיעמוד בראשותו."

"תינתן לכם האופציה להוסיף לעצמכם נקודות לבית בעזרת מעשים טובים,"

"או להיפך, להוריד נקודות לבית שלכם, מה שלא מומלץ."

"בכל פעם שמורה מסויים יבקש להעלות או להוריד נקודות לבית מסוים, תוכלו לראות זאת בארבעת שעוני החול שנמצאים מעל הבמה!"

מעל הבמה היו ארבעה שעוני חול שחלקם התחתון היה מלא וחלקם העליון היה עמוס באבני חן, אבן בצבע שונה לכל בית. ברגע שהוכרז עליהם, הם זהרו לרגע קט, והתלמידים כמובן השתוללו מהתלהבות.

"אתם תהיו צמודים לחברי הבית שלכם כל הזמן. תאכלו יחד, תישנו יחד, תלמדו יחד, למעשה תעשו הכל יחד."

"ועכשיו נעבור לחלק המעניין ביותר: מי יתמיין לאיזה בית?"

"לבית גריפינדור יגיע כל מי שאמיץ, כל מי שמוכן להקריב הכל למען חבריו."

"לבית סלת'רין יגיע כל מי ששאפתן, שרוצה להדיע לגדולות. כל בעלי התושייה."

"לבית רייבנקלו יגיע כל מי שחשובה לו ההצלחה בלימודים, כל מי שחשוב לו הידע."

"לבית הפלפאף יגיע כל מי שטוב לב!"

"אז איך יתרחש המיון? מיד ניכנס ארבעתנו לחדר הצדדי ליד הבמה, ואתם, לפי מקומות הישיבה, תיכנסו לחדר אחד אחד. שם נבחן אתכם וככה נחליט מי מתאים לכל בית."

"תלמיד שיתאים ליותר מבית אחד יבחר איזה מהבתים הוא רוצה להיות מהבתים האפשריים."

הם השתתקו וחייכו, נתנו למידע לשקוע. מאה ושלושים זוגות עיניים הביטו בהם, והלגה חשבה לעצמה שזה עומד להיות לילה ארוך.

"בהצלחה!" הם אמרו והלכו ארבעתם בטור לעבר החדר הצדדי ממנו יצאו זה עתה, ומסמנים לתלמיד הראשון להיכנס בעקבותיהם.

"וואו, אני מזיע את חיי," ציין גריפינדור כשנכנסו לחדר. שם חיכה להם שולחן מוארך עם ארבעה כיסאות בצידו האחד, וכיסא אחד בצידו השני. ארבעת המייסדים התיישבו בכיסאות, וגריפינדור שמט את מצנפתו המיוזעת והניח אותה על השולחן.

"איי, הגב," נאנח סלית'רין כשהתיישב. רוונה לא אמרה דבר, ורק התירה את הפקעת ההדוקה לראשה. שיערה החום והארוך התפזר בחינניות לראשה והגיע עד כתפיה. גם הפלפאף לא אמרה דבר, והתירה את החגורה השחורה שלבשה על שמלתה הצהובה כדי שתוכל לנשום בקלות יותר.

רק אז הם הבחינו בילד בן ה11 המפוחד שנעמד מול הקוסמים אותם העריץ וראה אותם ברגעים כל כך אנושיים. אה, כן, יש גם את החלק של המיון.

"אָה, אֵה, שלום," גודריק מיהר לומר, "בוא, שב."

הילד התלהב כל כך מזה שגריפינדור דיבר אליו ישירות, שהוא יותר נפל על הכיסא מאשר התיישב עליו. סלית'רין החניק צחקוק. "זה נראה לי אחד מהטיפוסים שלך," הוא לחש להלגה. היא בתגובה ניסתה למרפק אותו, אלא שרייבנקלו ישבה ביניהם וקצת הפריעה לזה לקרות.

"מה השם שלך?" שאל גריפינדור ועיין בגיליון קלף ארוך.

"אה – סיימון," הילד החוויר, "סיימון אוטוול."

"סיימון אוטוול..." סרק גריפינדור את הרשימה, "אה, הנה אתה! נהדר, ומה מביא אותך לבית ספרנו?"

"אה, ללמוד פה?" סיימון צייץ.

רייבנקלו הביטה בגודריק בתוכחה. "מן הסתם הוא בא ללמוד פה," היא לחשה על אוזנו, "איזו שאלה מטופשת."

"הלחישות זה חלק מהמבחן?" צייץ סיימון, "או ש-"

"-הלחישות נועדו כדי שנתעלם מהם," סלית'רין ענה ובעט ברייבנקלו מתחת לשולחן, "תסלח לנו, אנחנו מתרגשים. תלמיד ראשון, בכל זאת."

"אה, כ-כן, כמובן," סיימון צייץ משהו שאמור היה לשקף אהדה והזדהות, "אני כאן בשבילכם ו..."

"וזה מתוק מצידך," רייבנקלו אמרה בקור, "אבל זה ממש לא התפקיד שלך."

"כ-כן, סליחה," הוא צייץ שוב.

"אתם מלחיצים אותו," הפלפאף אזרה אומץ לשוב ולהתערב, "זוכרים שתרגלנו ראיונות? זוכרים איך מתחילים?"

"להתחיל? כמובן!" גריפינדור התלהב, סידר את תלתלי הזהב שלו, נשען על השולחן, ושאל במבט הכי שרמנטי שלו, "אתה בא לפה הרבה?"

"אההה, לא הייתי פה אף פעם, ו–" החל סיימון לצייץ, אבל רייבנקלו טפחה על מצחה בייאוש ואמרה, "לא כזה להתחיל, גודריק! להתחיל של שיחה עם התלמידים!"

"אהא, שיחה עם התלמידים! למה לא אמרת קודם?" גריפינדור הצטדק, ואז נעמד, הניף את חרבו אל על וקרא, "שמי הוא גודריק גריפינדור, וברוכים הבאים לבית ספרינו!"

זה היה כל כך אפי שחצוצרות נשמעו במרחק, וסיימון הרגיש שקצת בורח לו במכנסיים.

"לא, את הלהתחיל הזה כבר עשינו," סלית'רין ציין ביובש, "התכוונו להתחיל ראיון."

הפלפאף התעלמה מרעשי הרקע, ובזמן שגריפינדור החזיר את חרבו לנדנה והתיישב במבוכה, היא שאלה את סיימון, "מה שלומך, סיימון?"

"אה, בסדר, כאילו, טיפה לחוץ, אבל–"

"–מי מאיתנו לא היה לחוץ אחרי שראה ככה את גודריק גריפינדור," סלית'רין מלמל ביובש, וגודריק הניף את חרבו באיום.

רייבנקלו התעלמה ממנו. "אין לך מה להיות לחוץ. נשמר עבורך מקום בבית ספרנו, וכעת כל שנותר לך הוא לספר על עצמך כדי שנוכל להתאים עבורך את הבית הטוב ביותר בשבילך."

"אל דאגה, תמיד יש בית שיתאים לך," הפלפאף חייכה לעברו, והוא חייך אליה בחזרה.

"כי אם לא תצליח להרשים אף אחד מאיתנו, תהיה בטוח שהפלפאף תשמ לקבל אותך כך או כך," סלית'רין חייך חיוך מלא שיניים צהובות וזכה למבט של תוכחה מהלגה.

רייבנקלו התעלמה מהם. "שמעת על ארבעת הבתים. איזה בית, לדעתך, הוא המתאים לך ביותר?"

"אה.... את יכולה להזכיר לי?" סיימון ביקש.

"כמובן," רייבנקלו ענתה, "יש את הבית של גודריק, שזה בית האמיצים –"

"–האהא! אמיצים!!!" קרא גריפינדור שלא הצליח להתאפק.

רייבנקלו עצמה את עיניה ונשמה עמוק לפני שהמשיכה. "יש את בית סלית'רין של השאפתנים," היא הצביעה על סאלאזר.

"ההורים שלך קוסמים?" שאל סלית'רין.

"כן," סיימון ענה.

"ומה בדבר סביך וסבותיך?"

"ר-רק מצד אבא," גמגם סיימון.

"חצוי דם..." מלמל סלית'רין, "נו טוב, לא נורא."

"כן, רייבנקלו אמרה, "יש את הבית שלי, שזה בית החכמים,"

"גם סתם לרצות להיות חכם זה מספיק, בלי להיות כזה באמת," הפלפאף הרגיעה אותו, "לא שאני אומרת שרוונה לא חכמה, אבל–"

"–למעשה, זה בדיוק מה שאמרת הלגה," רוונה קטעה אותה. "הלגה עומדת בראש בית טובי הלב," היא הסבירה לסיימון, "או, כמו שסלית'רין תיאר, הבית של כל מי שלא מתאים לשום בית אחר."

"היית חייבת להחזיר לי, נכון?" שאלה הלגה.

"אז באיזה בית אתה בוחר?" גריפינדור שאל, "כדאי לך לבוא אליי, אל בית הגיבורים!"

"מה, פשוט ככה? אני צריך רק לבחור וזהו?" שאל סיימון.

"כמובן," סלית'רין ענה, "אילו היה מדובר רק בגריפינדור. הסטנדרטים שלו לא כאלה גבוהים."

"שמעתי ובחרתי להתעלם," חרץ גריפינדור לשון לעברו בנימה דווקאית, בזמן שחיטט באוזנו בעזרת חרבו.

"היכן אתה רואה את עצמך עוד עשר שנים?" שאלה רייבנקלו.

"אה," ענה סיימון, "לא יודע."

"אמרתי לך שהוא הטייפ קאסט שלך," מלמל סלית'רין להלגה, שבתורה חבטה בפניו עם הספל שלה.

"מה התחביבים שלך?" המשיכה רייבנקלו.

"אם זה יהיה לרצוח בני מוגלגים, הוא בליינד שלך," עקצה הלגה את סלית'רין.

"דווקא נראה לי שאם הוא בקטע של סתם לשחק עם חרבות ואז ליפול תחת כובד משקלן, הוא ירגיש בנוח אצל גודריק," מלמל סאלזר, בעיקר כי זה מה שגודריק עשה באותו הרגע.

רייבנקלו המשיכה עם השאלות. "איך היית מגדיר את עצמך במילה אחת?" היא שאלה.

"אהה.... שאפתן?" ניסה סיימון.

"נו, בשבילך," הלגה אמרה לסלאזר.

"אני אמרתי, הוא תלמיד שלך," סלאזר החזיר להלגה.

רייבנקלו טפחה על מצחה בייאוש. ואז עלה לה רעיון. היא תפסה את מבטם של הלגה וסאלאזר וסימנה בראשה לעבר גודריק שהיה עסוק בלסובב את המצנפת על החרב כשהוא מוציא לשון בשביל להתרכז. "הוא גם ככה לא איתנו," היא לחשה אליהם, "מה אכפת לנו?"

הלגה נראתה מהורהרת, וסלית'רין חייך ואמר, "זה רעיון גדול!"

"טוב, נו..." התרצתה הלגה.

רוונה חייכה לעבר סיימון המבוהל. "אם כן, אתה התלמיד הראשון אי פעם בבית גריפינדור! ברוך הבא!"

גודריק המבוהל הביט לעברם, ואמר יחד עם סיימון באותו הזמן, "רגע, מה?"

שלושים שעות ומאה עשרים ותשעה תלמידים לאחר מכן, הצליחו מנהלי הוגוורטס התשושים לחלק את התלמידים לארבעת הבתים באופן יחסית שוויוני.

"זה היה ארוך," גריפינדור פיהק.

"אני חייבת פיפי," הפלפאף מלמלה.

"השיעורים כבר היו אמורים להתחיל לפני יום וחצי!" רייבנקלו נזפה בעצמה ובהם, "זה לא היה אמור לקחת כל כך הרבה זמן!"

"בואו נסכם," סלית'רין ניסה לומר מראשו השעון בין ידיו על השולחן, "שבשנה הבאה לא נעשה את זה יותר. בעצם, לא, שבחיים לא נעשה את זה יותר."

"אבל מה נעשה? אנחנו חייבים למיין אותם איכשהו," גריפינדור אמר בעודו קורע בעזרת חרבו מבלי משים את מצנפתו שהניח על השולחן בתחילת הראיונות. אז היא נראתה חדשה, אך כעת היא הייתה מיוזעת ומאובקת.

"אולי נשלח להם שאלונים יחד עם המכתבים ונמיין אותם מראש?" הציעה הלגה.

"כולם משקרים בשאלונים," סלית'רין ענה מיד.

"כן, אם כולם היו כמוך," הלגה עקצה אותו.

רייבנקלו נמנמה על השולחן. היא הייתה רעבה וצמאה, אבל היא התנחמה בכך שיש להם שנה פחות יומיים לחשוב על פתרון.

		הפרק הבא