Ginny In A Bottle

זה מה שקורה כשאני כותב פאנפיק בצום עשרה בטבת. 

הארי היה בדרך לשיעור שיקויים. הוא לא ידע שעתידו לפספס את אותו שיעור. אילו היה הארי יודע, ודאי היה לבוש באופן חגיגי יותר.

בחפזונו מעד על המדרגה הנעלמת הסוררת שהשרת אף פעם לא טרח לתקן. הוא קם, מקלל בשקט, ושיפשף את ברכו הכאובה.

ואז הוא שמע קול קטן. הוא נשמע כאילו הוא מסתנן מבין חרכיו של סדין מאובק. הקול אמר לו...

"הארי."

הארי קפא במקומו.

"מי קרא לי?" הוא שאל, קולט פתאום כמה מטופש הוא נשמע בגרם המדרגות הריק מאדם.

"זה אני, הארי... זה הג'יני שלך..."

"ג'יני?" הארי סוף סוף הבין שמקור הקול מגיע מתחתיו. "ג'יני, מה את עושה בתוך המדרגה הנעלמת?"

"לא, הארי... זאת לא ג'יני. זה הג'יני. הג'יני במנורה..."

"את תקועה בתוך מנורה בתוך מדרגה?!" זעק הארי.

בתגובה שמע קולות אנחה באותיות מודגשות.

"למה זאת לא הייתה הרמיוני, אלוהים ישמור. בכל מקרה... הארי... חלץ אותי מהמנורה. הושט את ידך-"

הארי תחב את כל זרועו אל החלל בין שתי המדרגות שהכשילו אותו. הוא גישש במשך כמה רגעים, עד שידו מיששה כלי מתכתי מעוקל.

זה הרגיש כמו חדק... כמו - הארי שלף את ידו ובחן את החפץ שחילץ. מנורת שמן. מי יודע כמה זמן היא עמדה שם? בטח אלפי שנים.

בטח הלגה הפלפאף הפילה אותו לפני איזה חמש מאות אלף שנה כשבית הספר רק הוקם. 

אבל המנורה הייתה מצוחצחת ומבריקה. לא ניכר עליה אף פגם.

"פתח את המנורה..." הקול לחש בצימאון.

"מה, בלחשננית?"

"לא, מטומטם. עם הידיים."

הארי היסס. הוא לא נהג להקשיב יותר מדי לאנשים בעלי סמכות, לא משנה כמה צודקים הם היו.

איזה סיבה יש לו למהר להקשיב למישהו שטוען שהוא אחות של חבר שלו?

מצד שני, הארי לא רצה לפספס אף הזדמנות לתירוץ טוב להבריז משיעור שיקויים. הו... חבל שהוא לא התלבש באופן חגיגי יותר.

"אוקיי, אוקיי," הארי נכנע. "אני אפתח את הקומקום הזה שלך. חסר לך שמסריח בפנים."

בתנועה זהירה, הארי הסיר את המכסה של מנורת השמן. משהו בהחלט היה שם בפנים, כי בשנייה שפתח פרצו החוצה עננות כחולות. תוך כמה שניות כל המדרגות היו מכוסות בערפל המשונה הזה.

וכשזה התפזר, הארי ראה את היצור הכי משונה שאי פעם נפגש בו. כמעט הכי משונה, אם מחשיבים את התופעה הנקראת דאדלי דרסלי.

"שלום לך, חבר," אמר היצור. "אני הג'יני שלך."

מהמותן ומעלה, הג'יני נראה כמו שחקן אפרו-אמריקאי צבוע לגמרי בכחול. המקום שבו רגליו היו אמורות להיות התאדה למן מערבולת עשן תכול שיצא מפתחה של המנורה.

"ג'יני, הא?" אמר הארי, בוחן את היצור כמו חיית מחמד חדשה שקיבל.

"לא כמו החברה ההיא שלך, אבל קרוב מספיק," הג'יני חייך, חושף שתי שורות שיניים מושלמות. "ביכולתי לתת לך שלוש משאלות לבקשתך. אתה יכול לבקש כל דבר שתרצה, למעט שלושה דברים-"

"שלוש משאלות? אני יכול לבקש מה שאני רוצה?" הארי הביט במציאה החדשה בעיניים נוצצות.

"כן, כל עוד זה-"

"אחלה. אני מבקש מיליון משאלות. קל," הארי שילב את ידיו, מסופק מעצמו.

העיקר הג'יני ירד עליו מקודם שעדיף אילו הרמיוני הייתה במקומו. באיזה יקום הרמיוני הייתה חושבת על משהו יותר טוב מזה?

"מיליון משאלות, הא?" עכשיו היה תורו של הג'יני לחייך בנבזיות. והארי לא אהב את החיוך הזה. "אתה יודע, יש פעמים שכדאי לתת לבן אדם לסיים את המשפט שלו, אבל וואלה? הפעם דווקא קלעת. אין שום חוק שאוסר דבר כזה."

"נהדר!" אמר הארי, הניצחון בפניו שוב ניכר.

"כן."

"אהא."

"יאפ."

"אין פה איזה קאץ' או משהו נכון? אני פשוט מקבל מיליון משאלות."

הג'יני ליטף את זקנו בהירהור.

"לא משהו חשוב שעולה לקודקודי," אמר הג'יני. "אולי כל מיני פרוצודורות כאלה ואחרות... אתה יודע, למלא את כל הטפסים לגבי - אה! נזכרתי."

"כן?" הארי בלע את רוקו. אולי הרמיוני כן הייתה טיפ-טיפה חיונית למקרה הספציפי הזה. רק אולי.

"מיליון משאלות זה טיפה... שובר את המערכת, מבין?" הג'יני דיבר לאט, כאילו כדי לתת לדברים להיקלט היטב במוחו של הארי. "אז קבעו איזה כמה נהלים ממש מינוריים למקרה שמבקשים דבר כזה. כמובן שלא הולכים לקצץ לך בכלל במשאלות אבל..."

"אבל מה??" הארי ניסה לתפוס בצווארונו של הג'יני כדי לשדל אותו להמשיך - בפעולה זו הבין הארי שני דברים.

1. לג'יני אין צווארון.

2. ג'יני לא מאוד מוצק.

הארי לא הרגיש בקור הבלתי נעים שנתקל בו כשעבר דרך רוחות בהוגוורטס, אבל המעשה שלו יצר שתיקה מביכה שהארי היה שמח להחליף קור בידיים במקומה.

"ב... בכל מקרה," המשיך הג'יני. "כשמישהו מבקש מיליון משאלות, אז אני בטוח שאתה מבין שלא כדאי שאף אחד מהצדדים ירגיש מופסד."

"מה זה אומר בכלל?" שאל הארי.

"אני לא רוצה להתייבש כל כך הרבה זמן עד שתבחר מיליון משאלות, ואתה בטח לא רוצה שיחסירו לך מהמשאלות היקרות שלך. אז מועצת חוקי המשאלות הגתה רעיון שהציע מעין פשרה."

"נו מה אתה רציני," התלונן הארי.

גריפינדורי גאה לא יכנע לפשרות. אבל פשרות על חשבון שיעור שיקויים? זה כבר משהו אחר...

"אין לי יד בדבר הזה. כל ההחלטות האלה נחקקו איזה אלפי שנים לפני שנוצרתי. זה החוקים האוניברסליים של משאלות ביקום. אי אפשר לתת ככה משאלות כמו כולם, בלי נוהל מסודר."

"אז מה הוחלט לגבי מיליון משאלות?" דחק הארי, חסר סבלנות בשלב הזה.

"יש לך דד ליין," ירה הג'יני, ופתאום הארי הצטער שהוא שאל אותו בכלל. "עד צאת החמה אתה חייב לנצל את כל המשאלות שלך."

דד ליין? למיליון משאלות? הוא רציני?

"איך אני-"

"אני חושב שאתה מבזבז זמן יקר מאוד בפטפוט עם חברך הג'יני. אתה צריך לבקש משאלות!"

"אההה! נכון!" הארי קימט את מצחו וחשב. מה הוא רוצה? כל מה שהוא הצליח לחשוב עליו זה אוכל. אבל למה לו לבזבז משאלות על אוכל? "רגע... מה יקרה לי אם אני לא אגמור את כל המשאלות שלי?"

הג'יני לא הראה שום אות לתגובה, אם כי הארי היה בטוח שראה את שפתיו נמתחות מעט במעלה לחייו.

טוב. הוא לא הולך לקבל על זה תשובה. 

"משאלה ראשונה. אני רוצה... שתתקן את המדרגה הנעלמת הזאת," אמר הארי.

"לתקן את המדרגה? קלי קלות," הג'יני הקיש באצבעותיו, והמדרגה הנעלמת הופיעה.

הארי דרך עליה, נדהם לגלות שהיא מוצקה לגמרי. "נוויל הולך לנשק את כפות הרגליים שלי."

"זאת הבקשה שלך?" הג'יני הרים גבה.

"לא!" הארי צעק אינסטינקטיבית. "לא. אבל... אני רוצה שתביא לי אוכל."

מגש מוזהב עמוס דובדבנים מצא את דרכו אל ידיו המושטות של הארי. איך הג'יני ידע שזה בדיוק מה שהוא רוצה?

"אני מבקש שתעלים את החרצנים."

לא נראה שינוי כלשהו במגש. אבל כשהארי הכניס דובדבן אחד לפיו ונגס, הוא הרגיש בשינוי.

"עוד כמה נשארו לי?" שאל הארי, תוחב עוד כמה דובדבנים.

"תשע מאות תשעים ושבעה אלף תשע מאות תשעים ותשע," הג'יני דיקלם.

מקסים. בקצב הזה הוא לא יגמור אפילו רבבה.

"אני מבקש שתגרום לשיעור שיקויים להתבטל מסיבה משונה," אמר הארי.

במקום כלשהו בטירה השיער של סנייפ עלה באש.

"אני מבקש..." הארי עצר באמצע שקירב דובדבן נוסף לפה. "אני מבקש שג'יני תאהב אותי."

"ג'יני?" הג'יני גיחך. "זה לא יקרה, בחורצ'יק. אחד מהחוקים של המשאלות."

"מה? אסור לג'יני לאהוב אותי?" שאל הארי, פגוע עד עמקי נשמתו.

"לא, טמבל. אסור לבקש שמישהי תאהב אותך."

"אה. אז אני מבקש שתחזיר את ההורים שלי."

"אתה דורך פה על מוקשים היום, הא? אסור להחזיר אנשים מהמתים."

הג'יני חטף באגביות חופן דובדבנים מהמגש של הארי.

הארי עמד למחות, אבל החליט להישאר בשקט. היו לא מספיק משאלות על הראש גם ככה.

"אוקיי. אני מבקש שתביא לי גם משהו לשתות," דרש הארי.

הג'יני רק השיב לו מבט משועמם.

"מה, עכשיו גם חקקו חוק נגד שתייה במועצת המשאלות שלך?"

"אתה באמת צריך משהו לשתות? כאילו, עם מגש של דובדבנים שכל אחד מהם הוא 80% מים? תעשה לי טובה."

הארי נשף ברוגז.

"אז אני מבקש שתחליף לי את הדובדבנים בסנדוויצ'ים. ותוסיף על זה פחית של זירו."

"זה שתי משאלות סך הכול?"

הארי הינהן.

"יופי. נוותר לך על הקטע שזירו עדיין לא הומצא. תהנה," ולעיני הארי באמת הופיעו מגש חדש של סנדוויצ'ים ופחית זירו.

הוא לקח שלוק מהפחית.

"היי, ת'יכול לגרום לכיסא להופיע פה?" כל המשאלות האלה גרמו להארי לרצות קצת מנוחה.

כיסא מתנדנד צץ משומקום והתחיל להחליק במורד המדרגות. אולי זה לא היה מבריק במיוחד לפתוח במרתון משאלות על משטח לא ישר.

"אוקיי, שינוי בתוכנית," אמר הארי, חושב על צעדיו הבאים. "תשגר אותי למדשאות של בית הספר... ותביא לי כיסא."

"מילת הקסם?" הג'יני עיפעף בריסיו בחינניות.

"בבקשה."

הארי מצא את עצמו במדשאות בית הספר. הרבה יותר נעים לבקש פה משאלות. 

הג'יני גם נראה כל כך מרוצה, כמעט כאילו לא חזה באוויר הפתוח כמה אלפי שנים - אה רגע, זה באמת נכון.

הארי התיישב על הכיסא שהופיע מאחוריו ולגם עוד קצת מהפחית.

"משקפי שמש?" ביקש הארי בחיוך. משקפי שמש איט איז. "הו... ככה יותר טוב."

מדשאות בית הספר היו שקטות באותה שעה, שכן רוב התלמידים היו בעיצומו של יום לימודים ארוך ומייגע. 

הארי לעומתם היה יכול לשבת לו בנינוחות... לתת לאור השמש ללטף את פניו, ולרוח הקלילה לפרוע את שערותיו.

הוא בהחלט נהנה מכל הסיפור הזה. מיליון משאלות? קטן עליו. הוא רק צריך לנוח קצת קודם...

לנוח...

הארי פקח את עיניו.

"בוקר טוב, נסיך".

ג'יני. שוב השדון המעצבן הזה.

"מ-מה השעה?" קירקר הארי. אבל מבט אחד אל החמה הדועכת סיפק לו את התשובה.

"זמנך אוזל," הג'יני לא חייך, אבל הוא בהחלט נראה כאילו הוא נהנה מהסיטואציה.

"הזמן שלי - מה?" ואז הארי נזכר. "מיליון משאלות!"

"יש לך חצי שעה."

"מה?? למה לא הערת אותי? למה-"

הג'יני כיסה את ידיו בפיו ברתיעה.

"ו-ו-להפריע לשנת היופי שלך, נסיך?" זעק הג'יני, מחקה פרצוף מזועזע. "חלילה לי. ראיתי שכל העסק של המשאלות עייף אותך."

"א-"

"קדימה, תתחיל להביע משאלות חבר."

הארי הביט סביבו בפראות. פחית הזירו עוד עמדה על תילה על המשענת הימנית, כמה סנטימטרים מהמרפק שלו. מגש הזהב היה מונח על ברכיו.

"יאללה. משאלות."

"כן," הארי עיכל את המידע לאט לאט. הוא חייב לחשוב על הרבה מאוד משאלות. כנראה יותר משהוא יכול לשאת.

הוא צריך להיות החלטי. לדבר מהר. להספיק! אחרת... אחרת מה?

"למה אתה מחכה?"

מה הארי רוצה? מה הוא צריך? האם החיים שלו לא היו מספיק טובים גם בלי כל המשאלות המיותרות האלה? האם בגלל התאווה הרגעית הזאת הוא הרס לעצמו את החיים?

"עשרים וחמש דקות, בחורצ'יק."

אבל החיים של הארי לא היו מושלמים... יש כל כך הרבה דברים שהוא רצה לתקן.

הוא לא רוצה את כל תשומת הלב הזאת מאנשים.

הוא לא רוצה שוולדמורט יהרוג את החברים שלו.

הוא לא רוצה שסנייפ ימשיך להיות מגעיל לכולם.

אז למה הוא לא מבקש? למה הוא מחכה?

"אתה רוצה שאני אציע לך רעיונות?" הטון של הג'יני רמז להארי שהוא מתחיל לדאוג לו.

השמחה לאידו של הארי כבר לא נשמעה בקולו כמו קודם. 

"ספר לי מה אתה רוצה... ואמלא את בקשתך."

הפעם המילים הציפו את הארי עוד לפני שהספיק לחשוב עליהן עד הסוף. הוא התחיל לבקש... וכשהוא התחיל, הוא לא ידע אם אי פעם יסיים.

"אני רוצה שיפסיקו להתייחס אליי כאל בן אדם מיוחד. אני רוצה שוולדמורט יעזוב אותי לנפשי. אני רוצה שסנייפ יהיה מורה נחמד. אני רוצה שיפסיקו לשפפ אותי עם דראקו מאלפוי. אני רוצה קרמבו רק עם הביסקוויט. אני רוצה מילקי רק עם הקצפת. אני רוצה מיץ תפוזים רק עם החתיכות. אני רוצה קעקוע של היפוגריף על החזה. אני רוצה פורד מוסטנג 2014 אדומה. אני רוצה את הכוח להתעתק בין כותלי הוגוורטס כמו דמבלדור בסרטים. ואם כבר מדברים על הסרטים, אני רוצה שמישהו יותר חתיך ועם עיניים יותר ירוקות יגלם אותי. אני רוצה שזה יהיה פול ראד כי הוא עונה לשתי הקטגוריות האלה. אני רוצה שיהיה לי שם פחות המוני. כמו האנטר. האנטר זה שם מגניב. מצד שני, זה מתחרז עם פוטר. זה גורם לזה להישמע מטופש. אני רוצה גם לשנות את שם המשפחה שלי. אני רוצה למצוא יותר בקלות את ההתחלה של הסלוטייפ. אני רוצה להיות נסיך. אני רוצה שלום עולמי. אני רוצה להיות ילד אמיתי. אני רוצה להחזיק את היד שלך. אני רוצה לכתוב לך שיר. אני רוצה שמישהו כלשהו יזהה את הרפרנסים מהמשאלות האחרונות. אני רוצה להיות קופי של אמא שלי רק עם העיניים של אבא שלי. אני רוצה שקרובי המשפחה שלי יהיו לא שפויים. אני רוצה שלוקהרט ילמד את תולדות הקסם. אני רוצה להיות חתול. אני רוצה-"

"זמנך תם, הארי פוטר," אמר הג'יני. "לא הספקת להביע את מיליון המשאלות שנפקדו לך."

הארי, תודעתו צפה שוב אחרי שצף המשאלות שאיים להטביע אותה, נפל על ברכיו.

הוא רעד ללא שליטה, וסירב להביט ביצור הכחול שהתנשא מעליו.

"ו... ו... מה יקרה לי?" הוא לחש, לעצמו יותר מאשר אל הג'יני.

"יקרה?" הג'יני פלט צחוק גס. "שום דבר, כמובן. לא יאונה לך כל רע".

הארי בהה לכמה רגעים באדמה הלחה.

"ואיפה הקאץ'?"

"הו, בהחלט למדת משהו מאז תחילת היום," הארי היה יכול לשמוע את חיוכו של הג'יני בקולו. "אומנם לא יאונה לך כל רע... אבל גם כל טוב לא יאונה לך. כי במקרה שאדם לא מספיק לבקש את כל המשאלות שלו עד השקיעה... כל המשאלות שהוא ביקש עד כה יעברו אוטומטית לאדם השנוא עליו ביותר. ובאשר אליך... אני סבור שהתשובה היא-"

דראקו מאלפוי. קור התפשט מאצבעותיו של הארי, במעלה זרועו, ואז בשאר חלקי גופו.

דראקו מאלפוי הולך לקבל פורד מוסטנג 2014 אדומה. דראקו מאלפוי הולך להיות מגולם על ידי פול ראד. את דראקו מאלפוי יפסיקו לשפפ עם דראקו מאלפוי...

"לא..." הארי הצטרד. "לא, זה לא יכול להיות..."

זעקתו של הארי קרעה את השמים המתכהים. יש אומרים שקולו נשמע בכל רחבי סקוטלנד.

אין עשן בלי אש, אין חגיגה בלי עוגה, ואין פאנפיק בלי תגובות. למרות שבטח יש.