יום ההולדת השנים עשר של זיפ סער

שלום לכולם!

יש דור חדש של פונים!

נסו לא להתבלבל בינו לבין אחד הפאנפיקים שלי, "הפוני הקטן שלי- הדור הבא".

הפיקצר הנוכחי עוסק בזיפ סטורם (Zipp Storm) ולמען האמת אני עוד לא יודעת מהו השם השני שלה בעברית.

סער? סערה? סופה? ציקלון?

כל הזכויות ל'הפוני הקטן שלי' שמורות לחברת הסברו.

"היית מאמינה? רק בעוד חודש אני עומדת לעוף!" זיפ סיפרה לאחותה. "הכנפיים האלה הולכות להרים אותי מהאדמה!"

היא נופפה בכנפיה הצבעוניות.

"אני יודעת!" צייצה פיפ. "אני מתאמנת על השיר בשבילך: את יכולה לעוף, לעוף באמת..."

"הנסיכה זפורינה! " נשמע קול מאחוריהן.

"זיפ," תיקנה זיפ אוטומטית ופנתה לראות את השומר שקרא לה.

הוא כחכח בגרונו והכריז: "אמך המלכה קוראת לך לפגוש את מאמן התעופה שלך ב-"

"יש! סוף סוף!" צהלה זיפ ודהרה לעבר חדר הכס.

"הנסיכה! חכי!" קרא השומר ודהר אחריה.

הוא רק בקושי הצליח ללוות אותה – לא סתם היא קיבלה חותם בינה בצורת ברק.

"סייחה גדולה שלי!" המלכה התרגשה לראות אותה, ואז הרגיעה את טון דיבורה. "אני רוצה שתכירי את המאמן שלך, דדלוס דונג."

דדלוס דונג קד קידה.

הוא היה פגסוס גדול ולבן עם רעמה כתומה- זהובה.

"נעים להכיר, נסיכה," הוא אמר. "אני לא הולך לעוף בעצמי, אבל אני יכול ללמד אותך לנופף כמו שצריך בכנפיים. את יודעת לנופף בכנפיים?"

זיפ הדגימה כמיטב יכולתה.

"לא רע, אבל יש מקום לשיפור," דדלוס אמר וקרץ. "טוב, הוד מעלתך, שנלך לחדר האימונים?"

"כמובן," אמרה המלכה וקמה ממושבה.

היא ירדה ופסעה קדימה, ושני שומרים התייצבו ללוות אותה משני צדדיה כשהלכה.

זיפ הלכה אחריה עם השומר שלה, ומאחור פסע דדלוס.

הם הגיעו לדלתות של חדר שזיפ לא הורשתה להיכנס אליו קודם לכן, ועיניה נפערו בהתרגשות.

"שומרים, הישארו כאן ליד הדלתות עד שנעזוב או שאצווה עליכם אחרת," פקדה המלכה, הניחה את פרסתה לסריקה, ונכנסה לתוך החדר.

זיפ ודדלוס באו אחריה.

זיפ הסתכלה סביב- זה היה חדר די גדול, אבל ריק וחשוך ברובו, עם מתקן משונה שנתלה קרוב לתקרה.

המלכה הפריעה את בהייתה של בתה במתקן הגדול.

"זפורינה סער," היא פנתה אליה.

"כן, אמא?" ענתה זיפ.

"את עומדת ללמוד עכשיו את סודות התעופה של משפחת המלוכה.

לא רק טכניקות, אלא גם הסיבה שאנחנו יכולים לעוף וכל שאר הפגסוסים לא. את חייבת לשמור על הסודות האלה ולא לספר לאף פוני. את מבינה?"

"לא," הודתה זיפ. "כלומר, מה יש לשמור בסוד? זה לא שפגסוסים רגילים יתחילו להתעופף."

המלכה נאנחה.

"את כבר סייחה גדולה ואת צריכה להבין מהי אחריות," היא אמרה לזיפ, "ואני לא סתם מבקשת את זה ממך.

אם את לא מתחייבת לשמור על הסודות שתלמדי כאן את מוזמנת לצאת מהחדר, לבטל את טקס המעוף שלך וכשתגיעי לגיל שמונה עשרה, גם להכריז שאת מוותרת על הכתר."

"הו, וואו. בסדר. אני מבטיחה שאשמור את הסודות," זיפ אמרה, ולאחר מחשבה קצרה, שאלה: "אפילו מפיפ?"

"כן, אפילו מפיפ," הבהירה המלכה. "אחותך תלמד כשיגיע תורה."

זיפ הנהנה, והמלכה פסעה הצידה כדי לתת לדדלוס להנחות.

"נסיכה, תרימי ראש ותכיני את הכנפיים לרפרוף," אמר דדלוס, "כי אנחנו מתחילים. רק תעמדי כאן."

הוא החווה בפרסתו לעבר מרכז החדר.

זיפ הרימה גבה אך פסעה לשם.

דדלודס פנה להתעסק עם מכונה משונה שעמדה בחדר, ומעט לאחר מכן המלכה ניגשה להלביש את זיפ ברתמה.

"בשביל מה זה?" שאלה זיפ.

"את כבר תראי," ענתה המלכה.

"מוכנה ללמוד לעוף, נסיכה?" דדלוס שאל, ובלי להמתין לתשובה משך באחד המתגים של המכונה.

זיפ התנשמה כשכל ארבע פרסותיה התרוממו מהרצפה, כמה סנטימטרים שהפכו לחצי מטר, שהפך למטר, שהפך לשלושה מטרים...

היא נופפה בכנפיה בהתרגשות, ניסתה לנוע ברחבי החדר, אך היא נשארה תלויה במקום אחד.

תלויה...

זיפ סובבה את ראשה אחורה וכלפי מעלה, וראתה שני כבלים דקיקים שחיברו בין הרתמה שלה למתקן שבתקרה.

"הי! למה חיברתם אותי לחוטים?" קראה זיפ ונאבקה להשתחרר.

"הירגעי, זפורינה, בבקשה. הם מאפשרים לך לעוף," אמרה לה המלכה.

"על מה את מדברת, אמא?" שאלה זיפ. "הכנפיים המלכותיות שלי אמורות לאפשר לי לעוף. כמו שאת עפה!"

המלכה נאנחה.

"אין הבדל בין כנפיים מלכותיות לכנפיים רגילות. אנחנו מדמים הבדל באמצעות הכבלים.

אף פעם לא ראית שהם שם, כי אנחנו עושים הכל כדי לוודא שאף פוני לא ישים לב אליהם."

זיפ עצרה במקומה באויר בשתיקה וניסתה להבין את משמעות הדברים.

"אז זה אומר שהעמדת פנים ושיקרת לכל הפונים," היא אמרה לבסוף, "ועכשיו תורי להעמיד פנים."

"די נסיכה," ניסה דדלוס לנחם אותה, "אל תחשבי על זה בתור שקר, חשבי על זה בתור מופע!

עם תכסיס סודי מדליק. טוב, בואי ניגש לעבודה. לא צחקתי כשאמרתי שאת צריכה לשפר את נפנוף הכנפיים שלך."

***

מאותו רגע ואילך, זיפ זומנה כמעט כל יום לאימוני תעופה,

לחדר בו למדה איך לטפוח בכנפיים שלה בצורה משכנעת כשהכבלים לוקחים אותה למעלה ולמטה, קדימה, באלכסון ובמעגלים.

היא למדה איך להחזיק את הגוף שלה כך שיראה יציב באויר ולא רפוי, היא אפילו למדה פעלולים קטנים –
"מספיק טובים בשביל להשוויץ קצת, אבל לא מרשימים מדי בשביל תעופה ראשונה. אנחנו לא רוצים שפונים יתחילו לחשוד," כמו שניסח את זה דדלוס דונג.

אבל לעומת האימון הראשון שלקראתו היא רצה, אל כל השאר שירכה רגליים.
מי ששאל את זיפ איך היה באימונים והאם היא מתרגשת לקראת טקס המעוף קיבל תשובות מתחמקות.

יום אחד, כשזיפ התעסקה בחוסר תיאבון בחביתיות התלתן לה, השומר שלה הגיע למסור הודעה.

"מה, יש אימונים מוקדם היום?" היא שאלה.

"להיפך, הנסיכה זפורינה. באתי למסור לך שדדלוס דונג לא יבוא לאמן אותך היום בשל ביקור שהוא חב לאחותו. הוא מוסר את התנצלותו והוא יבוא לאמן אותך מחר."

"הו, נחמד," זיפ אמרה.

פתאום היה לה חשק לאכול את ארוחת הבוקר שלה.

כשהיא סיימה היא חזרה לחדר שלה, התיישבה על המיטה שלה והסתכלה על הנוף שנשקף מהחלון: שמים מלפניה ותחתיהם שאר הטירה, שניצבה על קצה צוק.

זיפ תמיד חשבה שיבוא יום והיא לא רק תסתכל על הנוף הזה אלא גם תהיה בתוכו, תדאה בתוכו.

אבל זה כבר לא יקרה.

היא ראתה ציפור בחוץ.

הציפור יכולה להתעופף כי יש לה כנפיים, חשבה זיפ. גם לנו יש כנפיים. למה אנחנו לא עפים?

"אולי אף פגסוס לא יכול לעוף," היא מלמלה לעצמה, "כי אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים."

היא הסתכלה על החלון במבט נחוש.

"לא, לא מהחלון," היא שינה את דעתה, ירדה מהמיטה ויצאה מהחדר.

"הנסיכה?" פנה אליה השומר, אך היא חמקה ממנו.

היא רצה הכי מהר שיכלה, כדי שלא יספיקו לעצור אותה.

זיפ הגיעה לחדר אחר, חדר שיש בו תצפית לחדר שתחתיו.

בלי להרשות לעצמה להסס, היא טיפסה על המעקה וקפצה.

זיפ טפחה בכנפיה כמו שלמדה לעשות, אך ללא הועיל.

"אההההההה!"  היא צעקה כשהיא פגעה ברצפה.

***

"אל תנסו את זה בבית!" הזהיר פוני בטלוויזיה. "הנסיכה זיפ שברה את שתי הרגליים האחוריות ונקעה את הקדמיות כשניסתה לעוף לפני הזמן."

"מה אתה אומר," רטנה זיפ כשהיא שכבה על גבה במיטה שבמרפאת הארמון.

"אבל לפחות הכנפיים שלה לא נפגעו. העיר נערכת לאפשרות שחגיגת המעוף הראשון תידחה," המשיך הפוני השדרן.

פיפ סיימה לקשט את החתימה שעל הגבס של אחותה הגדולה.

"אני לא מבינה אותך, זיפ," היא אמרה. "גם ככה עוד שבועיים יום ההולדת שלך. למה הרסת את זה במקום לחכות?"

"גם ככה לא הייתי עפה," מלמלה זיפ, מובסת.

"אל תדברי שטויות, כל בן מלוכה מתחיל לעוף כשמגיע תורו," אמרה פיפ.

"הם לא..." זיפ היססה.

היא הרגישה אשמה על כוונתה לגלות את הסוד, אך בכל זאת רמזה בראשה לפיפ שתתקרב.

"אף בן מלוכה לא יכול לעוף, הם עושים בכאילו. נתלים בחוטים," היא לחשה.

פיפ חייכה.

"אה, אז ככה אמא עושה את זה," היא לחשה בחזרה.

"זה לא מפריע לך שזה לא אמיתי?" זיפ לחשה בתדהמה.

"מה הבעיה?" שאלה פיפ. "לנו יש זכות לעוף בעזרת החוטים, ולשאר הפגסוסים אין זכות לעשות את זה, או אפילו לדעת מזה."

זיפ פנתה לבהות בתקרה.

היא כבר לא ידעה אם היא רוצה להיות נסיכה.

"רק אל תספרי לאמא שאת יודעת," היא לחשה.

"אני לא יכולה להבטיח!" צחקקה פיפ ויצאה מהחדר.

***

הגיע יום ההולדת וזיפ היתה עצבנית – ולא מפני שהוחלט שהיא תבצע את המעוף ביום ההולדת כדי לכבד את המסורת, למרות הפציעה.

זיפ החליטה שהיא לא תעמיד פנים שהיא עפה – לעולם לא.

היא תכננה לספר לכל הפונים את האמת.

השומר של זיפ דחף אותה במעין עגלה שהחזיקה את משקלה – הפציעה שלה לא אפשרה כיסא גלגלים.

מיקרופונים הופנו אליה.

"הוד נסיכותה, האם את מתרגשת לקראת הטקס שלך?" שאל כתב אחד.

"מאוד מתרגשת. מאוד לחוצה," השיבה זיפ בקצרה.

"כן, מאוד מובן, בהחלט לא פשוט לבצע מעוף כשחצי מהגוף שלך בגבס," פטפט הכתב. "אבל הוד מעלתה אמא שלך תסדר לך נחיתה רכה, כך הוכרז. לא?"

זיפ הנהנה באישור.

השומר הרחיק אותה מהכתבים כדי שהיא תוכל להתכונן לטקס.

הטקס היה באור יום, מתחת לחופה של פרחים – או לפחות מה שנראה כמו חופה של פרחים.

הפרחים היוו הסוואה למתקן שבו נעו הכבלים, שאותם חיברה המלכה לגופה של זיפ ברתמה בלי שאף פוני אחר ראה.

"יום הולדת שמח," אמרה המלכה בעדינות.

אחר כך הן יצאו אל האור, כשזיפ רוכבת על גבה של אמה.

"סייחותי ורבותי," נשמע קול מהרמקולים, "קבלו את הנסיכה זיפ במעוף הראשון שלה!"

זיפ הסתכלה סביב על כל הפונים שחיכו בהתרגשות, כל הפונים שהיא רצתה להגיד להם את האמת.

אבל הם באו לראות אותה עפה.

זיפ נופפה בכנפיה כשהרגישה איך הכבלים מרימים אותה למעלה וקדימה.

היא נתנה לרגליה החבולות לעזוב את אמה ועשתה בדיוק כמו שהתאמנה, ייצבה את גופה והמשיכה לנופף כשהתקרבה עד שכמעט נגעה בחופת הפרחים,

ואז נתנה לעצמה לאבד שליטה וליפול לכאורה לקול התנשפויות הקהל, עד שהכבלים הרימו אותה שוב והיא עלתה למעלה ועשתה סיבוב באויר.

הקהל הריע, רקע ברגליו וטפח בכנפיו כשזיפ הונמכה לאט לעבר רגליה המושטות של אמה.

"איזה מעוף מרשים! איזה יופי!" קרא הקול מהרמקולים, "וזה עוד עם גבס על הרגליים. אחלו לנסיכה יום הולדת שתים עשרה שמח!"

"יום הולדת שמח!" קרא הקהל.

"תודה," אמרה זיפ במבוכה.

מעט אחר כך, פיפ עלתה לשיר לה:

את יכולה לעוף, לעוף באמת

וזה לא כישוף, וזאת האמת

את פורשת כנפיים...

"אני רוצה ללכת הביתה," מלמלה זיפ באוזנה של אמה.

"ברגע שפיפ תגמור לשיר אני אכריז שאת פורשת לנוח," ענתה המלכה.

***

לאחר מכן הוחלט שפיפ תבצע את המעוף שלה מוקדם מהרגיל, ביום ההולדת התשיעי שלה, וכל העיר חגגה את הפלא.

בהתחלה זיפ חשבה שזה היה מפני שאחותה הקטנה מקבלת את כל מה שהיא רוצה,
אבל כשהתבגרה היא הבינה שזה היה כדי לפצות את הממלכה על חוסר ההתלהבות שהיא עצמה הפגינה במעופים הבאים שלה.

פיפ הפכה להיות הכוכבת שכל הפנים רצו – היא שרה תוך כדי מופעי התעופה שלה, היא נהנתה מתשומת הלב וכולם אהבו את זה.

זיפ העדיפה להישאר בצללים עד כמה שיכלה.

היא לא חשפה את הסוד, אך היא גם לא אהבה אותו.

מצד שני היא טיפחה סוד משל עצמה:

היא למדה על חוקי הפיזיקה כדי לגלות למה כנפיים של פונים לא מרימות אותם לשמים כמו כנפיים של ציפורים, וניסתה לפענח מה אפשר לעשות כדי לתקן את זה.
היא גם מצאה אולם סודי שהיה פעם שדה תעופה של בלונים פורחים, ושם, בין פיסות של היסטוריה מוסתרת,
היה מאוורר חזק מספיק כדי לרומם אותה באויר, ובעזרתו היא דאתה החוצה מהחלון, ובחוץ היא התאמנה על זינוק בין צוקים.

כל זה היה כדי להרגיש משהו קרוב לתעופה, בלי לרמות אף אחד.

אולי יום אחד היא תעוף באמת.