מאורסת

"בוקר טוב," מלמלתי כשנכנסתי למיטבח של הפוטרים.

"בוקר טוב גם לך" אמרה לילי בהתנשאות.

'אוף, שתתבגר כבר, זה לא אשמתי שסקורפיו מאוהב בי ולא בה.' חשבתי.

''ההורים שלך היו פה היום."

"שיהיה להם במזל" אמרתי והכנתי לי טוסט.

"אני לא חושב שראיתי את אבא שלך עצבני ככה אף פעם." ציין אלבוס.

אלוהים ישמור, מה נסגר עם כל בני משפחת פוטר וויזלי חסרי הטקט?

"מה לא ברור בלא מעניין א-ו-ת-י-!-!-!" אמרתי בכעס, למעשה כמעט צעקתי.

"מישהו פה קם על רגל שמאל." אמר ג'יימס, שנכנס באותו רגע למטבח, וגילגל עיניים.

"עוד מעט לא יהיה לך רגל שמאל." מלמלתי. "מה?" שאלה דודה ג'יני. "מה? אה, אממ,  כלום. אני זזה,  נתראה אחר כך." ובלי לחכות לתשובה, התעתקתי משם.

הגעתי לסימטת דיאגון, והלכתי לקלחת הרותחת כדי לשתות משהו לפני הפגישה עם סקורפיו.

ישבתי על הבר וכעסתי על ההורים שלי.

למה הם חייבים להיות כאלה מגעילים, ולא מבינים?

"רוזלין וויזלי, אפשר לדעת למה בשם מרלין את מתעלמת ממני?" אמר קול מוכר, שגרם לי הרבה מאוד צרות בזמן האחרון.

"סקורפיו!" רצתי אליו באושר וחיבקתי אותו חזק. כל כך הייתי צריכה אותו. שיגיד לי שהכל בסדר ושלא יכעס עלי כמו ההורים שלי.

"לא ידעתי שאת עד כדי כך אוהבת אותי." חייך סקורפיוס והתיישב לידי.

"אנחנו בצרות." מלמלתי, קוברת את ראשי בידי.

"אני מבין שהם לא קיבלו את זה יפה." הוא חייך והזמין לשנינו בירצפת.

"למה אתה מחייך?" שאלתי בבילבול.

"לא ציפיתי שהם יאהבו את העובדה הזאת." הסביר לי.

"לא רק שהם לא שמחו במיוחד, הם גם אירסו אותי." מלמלתי, מרגישה דמעות זולגות על לחיי.

הוא בהה בי מספר דקות לפני שפלט "מ-מה?"

"מה ששמעת." מלמלתי, מנגבת את הדמעות.

"רוז, אני... אני לא יודע מה להגיד."

"את-אתה לא רוצה שנהיה ביחד יותר?" גמגמתי.

"ברור שאני רוצה שנהיה ביחד! רוז, אני אוהב אותך!"

פערתי את עיניי.

כמובן, היינו ביחד שנתיים, אבל מעולם לא יצא לנו לדבר על המילה שמתחילה בא' ונגמרת בה'. (ה.מ: למתקשים מבינינו, אהבה.)

בהיתי בעיניו הכסופות תכולות ונישקתי אותו חזק על השפתיים.

"גם אני אוהבת אותך." אמרתי, והוא חייך ונישק אותי בחזרה.

"רוזלין גריינג'ר וויזלי!" שמעתי קול מאחוריי.

"תעזוב אותה מיד!" צרחה אימי, שרת הקסמים הידועה בתור מי שהובילה תקופה ללא מלחמות, רעב, עוני, ובכלליות אחת התקופות הטובות ביותר שראו הקוסמים.

"אימא! אני בת 16! אני יכולה להתנשק עם מי שאני רוצה! אני לא בת שמונה, ואת לא יכולה להגיד לי מה לעשות!" צעקתי.

"רוזלין, את עדיין קטינה, ואנחנו עדיין אחראים עלייך!" צעק אבי שהגיח מאחורה.

"אז מה אתם מתכננים לעשות, להפריד בינינו בכוח?!"

"רוז, את עומדת לכעוס עלינו, אבל את לא השארת לנו ברירה." אימא שלי אמרה וקשה באצבעותיה.

מאחוריה הגיח שני עובדי משרד הקסמים, בחורים חסונים בשנות העשרים לחייהם, שתפסו את סקורפיו מידיו וגררו אותו משם.

"רוז, זה לא רק שאת מאורסת! הוא הבן של דראקו מאלפוי! מאלפוי רץ מולי לראשות משרד הקסמים! את יודעת מה זה יעשה למפלגה אם התקשורת תשמע על זה?"

"אז בשביל שאת תזכי עוד פעם בבחירות אני צריכה לוותר על סקורפיו?!"

"רוז אני מצטערת." אמרה אימא שלי, ועצמה את עיניה על סף בכי. היא נקשה באצבעותיה, והעולם השחיר מסביבי.

~~~

סליחה על העיכוב ושהפרק לא הכי טוב, המחשב שלי קרס והטלפון שלי לא הסכים לי להעלות את הפרק!!!

הפרק הקודם