רשומות פוטר : לפיד הגורל

שם הפאנפיק: רשומות פוטר : לפיד הגורל!
שם הכותב: X-Ray(גלעד) וWEWEWE(רן-אני), דורין, איילת.
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG13
ארוך/קצר: ארוך מאוד.
זמן: במקום הספר השביעי של רולינג, קיץ 1996 עד קיץ 1997 - אבל במפתיע מתברג לקאנון!
ז'אנר: מתח, ופנטזיה.
הסבר: הפאנפיק הזה כבר קיים כולו, הוא מאוד ארוך, באורך של ספר שלם של רולינג. אני ובנות מהבסיס שלי(אני חייל) שכתבנו אותו מחדש ואנחנו עכשיו בתהליך הוספת פרקים, אני מציין שוב שהוא מתברג לקאנון!הפרקים בהתחלה קצרים ולא מראים שנינות מרשימה כמו בהמשך....בהמשך הסיפור זה נהיה יותר יצירתי ונחמד.
תודות: לX-RAY,ד ורין ואיילת. על העזרה בכתיבה\ביטוא\עיבוי.
ויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי קיי רולינג. רוב הדמויות בפאנפיק שייכות לה, כמו כן העולם על פרטיו השונים והמגוונים.
אני לא מרוויח ולא מתכוון להרוויח כלכלית מהמפאנפיק הזה. למרות שאני מתכוון להוציא בהוצל"א 4-5 עותקים קשיחים עם שער מגניב :)

פרולוג

הוא התעורר. טום נתן מבט קצר בשעונו שעל השידה, השעון הראה שש בבוקר.
הוא הצטער לקום ממיטת האפיריון החמה בה שכב, אך מייד העלה על פניו חיוך. חיוך, שבמקום להטיב עם פניו הנאות להפליא, הפך אותם לכה גסות, עד שלמראית עיין חסר במבטו מעט אנושיות. הוא הזדקף וקם ממיטתו. התרגשות עזה פרפרה בקירבו.
הוא הבין למה הוא התעורר מוקדם כל-כך ולמה רגש עז מציף את חושיו, שהרי רק אתמול בערב קיבל טום תשובה לשאלה שתכנן חודשים רבים קודם. למרות שתשובתו של מורו הנערץ, אשף השיקויים, לא התאימה לציפיותיו, החליט טום לקחת את הסיכון ולחלק את נשמתו לשבעה חלקים - לא פחות. חיוכו התרחב, הוא לא מהחלשים הנלוזים שיפחדו לקחת כוח גדול ואחריות גדולה. מאז ומתמיד ידע שהוא מיוחד.
טום גולל בראשו את הנאום שיישא באזני חבריו לבית סלית'רין. אם הכל יסתדר לפי תוכניתו, הוא זה שיעמוד בראש הכוח שישנה סדרי עולם. הוא הרגיש שרגעים אלה ממש הם נקודת מפנה גדולה בחיו.
בטנו של טום געשה, הוא שהה באופוריה, והלחץ היה בלתי נסבל. שכן מי יהיו אמיצים מספיק להצטרף אליו בבוא הזמן ?
השעה הייתה כבר שש ועשרים כאשר תום התחיל להתלבש בפיזור דעת, והוא הרגיש שמשהו בתוכניתו אינו שלם.
האם כדאי ליצור כמה הורוקרוקסים לפני שהוא אוסף תומכים בכדי להעלות את הסדר החדש ?
או שמא אפשר לעשות זאת תוך כדי עליתו של הלורד וולדמורט.
טום חייך לעצמו שוב בזמן שפסע באטיות לכיוון חדר המועדון, יורד את המדרגות אט אט. הוא אהב את שמו החדש. גם עמיתיו הקרובים, שאיתם חלק את שמו החדש, אהבו אותו מאוד.

בארוחת הבוקר, חבריו של טום זיהו אותו מיד בשולחן הארוך, הממורק, העמוס מיני מאכלים שונים ומגוונים.
טום אכל בשקט. הוא זיהה את חבריו לבית סלית'רין, אלה שהעריצוהו בשל כשרונו הרב בלבד, כך ניחש. הוא לא האמין בחברות אמת. טום זרק בסתמיות באוויר סימן לכך שזיהה אותם וחזר לבהות בצלחתו, מחשבותיו מרחפות במחוזות אחרים. הוא הבין שייצטרך לצאת למסעו הראשון לבדו לפני שיחפש תומכים, אך הוא יספר לחבריו הקרובים על כל תוכניותיו עוד הערב.
לפתע, פס אזהרה אדום צרב במוחו. לא. לא את כל תוכניותיו.
אין זה נבון ובטוח לספר אי פעם לאיש על ההורוקרוקסים שהוא מתכנן ליצור בעתיד.
הרי, במה מידע זה יעזור למישהו ?
ולמען האמת, במה גילוי המידע הזה בפני חבריו יכול לעזור לו עצמו ?

השיעור האחרון לאותו היום הסתיים סוף סוף. פרופסור בינס עזב את הכיתה, מייד עם הצלצול, דרך הלוח הירוק והמלוכלך.
בזמן ארוחת הצהריים באולם הגדול טום המשיך להרהר בדבריו.
הוא היה סמוך ובטוח שחלק ניכר מחבריו מאמינים בדרכיו שלו, והם ילכו אחריו בלב שלם.
כמובן, אם הם חכמים מספיק לראות את מה שהוא רואה.
לראות שבטבע החזק שורד.
ושוב, בפעם המי-יודע-כמה היום - חיוך גס עלה על פניו.

לילה ירד על הוגוורסט. חבריו הקרובים ביותר של וולדמורט הגיעו אחד אחד, אלה שראו בו מנהיג לפני אפילו שהוא עצמו רצה בכך. הם התאספו ליד חממה מספר חמש, אפופת צללים, כפי שהורה להם, וחיפשו את טום. "היורש של סלית'רין" כך כינו אותו בינם לבין עצמם, בבדיחות הדעת.
לאחר עשר דקות תמימות הגיע טום רידל אל מרכז הקבוצה השקטה.
הוא ראה רבים אחרים שהגיעו ללא הזמנה. כנראה, כך חשב, הופרחו שמועות לגבי מפגש זה בין תלמידי הבית שלו. טום הרגיש את דמו החם פועם בעורקיו במהירות שיא, לפני שפצה את פיו.
"הלילה, הוא הלילה החשוב ביותר בחיי"פתח טום את דבריו, שליו להפליא.
"לפחות עד כה" הוסיף בבדיחות, בעוד שחיוך גס עלה בזיות פניו.
הלחשושים והזמזומים קפאו לדממה. פרצופי חבריו התקשו כאבן, מרוכזים בדבריו עד אין שיעור.
טום סיפר לכל נפש חיה אשר הגיע למפגש הזה על תהליך טיהור דם הקוסמים בכלל, וטיהור הוגוורסט בפרט.
על כליאת הבוצדמים ונידויים, ועל הפיכת הקוסמים לשליטים בלתי מעורערים על המוגלגים.
"כי עימנו הכוח" אמר טום אל הלילה הקר. "אנו נרדה ונשלוט בם ביד רמה!"
טום סיים את דבריו בנימת ניצחון. שוב הוא חייך ופניו עוותו, והשוו לעיניו מראה דוחה, כאילו יצאו מחורייהן.
הינהוני הסכמה רבים עלו מן הקהל, שהפכו לשאגות רמות שהושקטו מיד על ידי טום - פן ישמעו אותם אוזניים שלא אמורים לשמוע את הדברים שנאמרו במפגש הזה.
"אבל יש עוד זמן עד להחלת הסדר החדש, רבותי" המשיך טום בדבריו.
מלמולים של אי הבנה עלו באוויר.
"ראשית, יש מסע שאני צריך לעבור באופן אישי. בבוא הזמן אני אאסוף את כולכם עימי, ויחד יעלה בעולם הסדר החדש של הלורד וולדמורט. לא רחוק היום רבותי."
חיוכים עלו בפניהם של רבים מהנערים שישבו על הדשא, במעגל סביב טום.
טום סיים את המפגש. כולם מיהרו להסתלק, פן ייתפסו ויחקרו על מעשיהם, כאן, יחד, בשעה מאוחרת שכזו.
הם פסעו אל הטירה, משתדלים לא להקים רעש. טום חשב בראשו על ההורוקרוקסים שהוא מתכנן ליצור.
הוא חשב על כך שהאדם היחיד שאי פעם יכול יהיה להעלות בדעתו את הקשר בין יצירת הורוקרוקסים לטום רידל, התלמיד המצטיין, הוא פרופסור סלגהורן.
והוא ידע, כי אם סלגהורן ידבר על כך אי פעם - הוא יצטרך, לצערו, לטעום מחוד זעמו של הלורד וולדמורט.

אחת הבנות רצתה ללוות את טום אל הטירה. היא התקרבה אליו בצעד מהוסס, אך הוא הביט בה מבט מכיש.
היא הבינה את המסר. טום רוצה לחזור לטירה לבד.
לבד.
הוא הרגיש בודד. כל חיו הרגיש בודד, אך אין זה הפריע לו כלל.
ידידות, אהבה - זו תלות. ותלות...
תלות נועדה לחלשים.
הוא ידע, שהוא צריך לדבוק במטרה בכדי להשיג את אותה. מטרה שפועמת בו זה מכבר כמה שנים טובות. להביס את אדון המוות.


הנוף הסתחרר, ואדון האופל חייך חיוך רחב וקר. אחרי כל השנים האלה הוא הצליח להגשים את מה שחמד ליבו בצעירותו. הוא בן אל-מוות.
הזיכרון הסתיים. הוא הניח את ההגיגית ש"השאיל" מחנות מותרות בסימטאת דיאגון, לפני כשעה, כאשר החליט שהוא צריך אחת כזו לצידו.
הוא הסתובב, ופנה לשאול את משרתו אם הגיעו אוכלי-המוות אותם זימן.
"הם ממש עוד רגע כאן, אדוני".
"אני לא אוהב לחכות, סוורוס".

		הפרק הבא