סוד שלא יעלה על הכתב

לריטה יש המון סודות. טוב, זה לא מפתיע. לכל עיתונאית טובה יש סודות. לכל עיתונאית טובה יש מקורות שהיא לא תחשוף לעולם, או שיטות מעקב וריגול ייחודיות (ושיטות המעקב של ריטה היו מיוחדות יותר מכולם, אבל זה לא חוקי), ואפילו את חייה האישיים היא דאגה להסתיר. כי יש את מושאי הכתיבה שלה, שיוצאים תמיד חשופים וצהובים, ויש את ריטה. היא יודעת איזה יחס מקבלים כל אותם ידוענים בתקשורת, בפרט כלפי משפחתם, ולכן ריטה לעולם לא תחשוף ולו טפח על חייה האישיים או על עצמה. היא יודעת אילו מטעמים ציניים ומרושעים הברנז'ה תעשה מזה, בעיקר כי היא עצמה מובילה את הברנז'ה.
אבל הסוד הגדול ביותר של ריטה לא נוגע לחייה האישיים או ליכולות שינוי הצורה המופלאות שלה. הסוד הגדול ביותר של ריטה הוא הנכות שלה. לא, זו לא נכות. זו מוגבלות. לא, גם לא מוגבלות. המרפאים אמרו לה שזו לקות, אבל זה הביך את ריטה כל כך. היא לא מוכנה להודות אפילו בפני עצמה שהיא סובלת מזה. בעיניה זו נכות או אפילו פיגור. ואם מישהו יגלה... אוי, אם מישהו יגלה... זה יהיה הסוף שלה.

היום ממתין לריטה יום ראיונות מרגש במיוחד. זאת משום שהיום היא הולכת לראיין בפעם הראשונה את הדמות המסקרנת ביותר בבריטניה הקסומה, דמות כה מוכרת ואהובה על הציבור מחד, אך כזו שלא התראיינה מעולם מאידך. היום ריטה הולכת לחשוף לראשונה את הארי פוטר, והיא בטוחה שהעורך שלה ישתגע מזה. התירוץ לבואה הוא איזשהו טקס שקילת שרביטים שנחשב כמסורת בטורניר, וריטה אכן הציגה את עצמה באופן הזה.
"אז את ריטה סקיטר המפורסמת?" קיבל את פניה לודו בגמן, "את זאת שהשם שלה כל הזמן מופיע בעיתונים? וואלה, דמיינתי אותך קצת יותר..."
"יותר מה?" עפעפה ריטה בריסיה המלאכותיים והארוכים. אדם שלא מכיר את ריטה היה מפרש את הריסים הארוכים, גלימת הארגמן הבוהקת, המשקפיים המשובצים אבני חן, הלק האדום ביד ותיק הקרוקודיל כלבוש שנועד לפצות על חוסר ביטחון עצמי, וכך לודו היה חושב אלמלא הכיר את ריטה היטב מחשיפותיה הסנסציוניות בעיתונות.
"בעצם עזבי, ככה בול דמיינתי אותך," לודו נאנח, וריטה נכנסה לכיתה הריקה יחד עם הצלם שנשלח מטעם העיתון. "איפה המועמדים?" היא מיד ירתה לאוויר.
לודו הביט סביבו בדאגה. "הם אמורים להגיע," הוא ענה, "מסכן אוליבנדר, מתייבש אצל דמבלדור סתם. אה, הופה! הנה קרום הגיע! ויקטור הגבר, מה איתך?"
"המפף," הפטיר קרום לעבר לודו כשנכנס, זעוף כהרגלו, והתיישב על שולחן ריק כשרגליו מונחות על מושב הכיסא.
"טוב, מה יש לסקר פה בעצם?" לודו שאל את ריטה, "זה סתם שקילת שרביטים, את יודעת."
ריטה חייכה. "הו, לודו," היא אמרה, שולפת עט וגליון קלף מתיק הקרוקודיל שלה, "לודו, בחייך, היום זו ההזדמנות הראשונה של המדינה כולה להיחשף לטורניר מעבר לכתבות קטנות וצדדיות בעמוד 15. בעיתון של מחר, זאת תהיה הכתבה הראשית. אין משהו שהיית רוצה לספר על הטורניר? או..." היא הנמיכה את משקפיה בעדינות, "או על המועמדים?"
"אממ..." לודו בלע רוק. העט שעמד בכוחות עצמו בשיווי משקל מושלם על פיסת הקלף שריטה החזיקה הסיח את דעתו.
"אה, הנה סדריק דיגורי והעלמה דלאקור! מלח הארץ שניהם, תאמיני לי," הוא אמר פתאום כשסדיק ופלר נכנסו לכיתה, אך דעתו הוסחה במהרה לעט שכבר החל לכתוב מעצמו. "אה, מה? ריטה, נשמה, מה זה השטויות האלה שהעט כותב?"
"עזוב את העט," ריטה אמרה, "מה אמרת על המתמודדים? גברים? מלח הארץ? האם אתה חושב שזה יקשה על המתמודד הרביעי בטורניר?"
"אהה...." בגמן ענה כשהוא לא מסיר את העיניים מהעט, ואז הוא התעשת. "מה־זה־מה־זה? 'אדון בגמן התמלא ציפייה לקראת בואו של הארי פוטר, המועמד המרתק מכולם, שמשאיר טעם של עוד באיחורו למפגש'? אני מבקש שתמחקי את זה ריטה, זה לא מקצועי! נו באמת! אני שופט ניטרלי ואובייקטיבי המעריך את כל המשתתפים במידה שווה, זה בכלל לא נכון מה שכתבת כאן!"
"אל דאגה, זה עובר עריכה אחר כך," שיקרה ריטה, "עזוב את העט, אבל אם כבר הזכרת את פוטר, עד כמה אתה מרגיש בנוח שמתמודד צעיר שכזה נכנס לטורניר?"
"טוב, אני מודה שזה היה קצת מבלבל בהתחלה," בגמן ענה כשהוא לא מסיר את עיניו מהעט, "אבל אנחנו שומרים על מקצועיות כדי שהטורניר יהיה גם מאתגר עבור המתמודדים הבוגרים וגם בטוח עבור המתמודד הצעיר."
"כלומר, אתם עושים לו הקלות?" שאלה ריטה, "כדי שהוא יצליח?"
"מה? לא!" לודו הזדעק, "זה לא מה שאמרתי! אמרתי שהצלחנו להכין משימות שתהיינה גם מאתגרות אך גם בטוחות."
"זה לא מה ששאלתי," ריטה ענתה, "אני אחדד, האם אתה לא חש בנוח משום שהארי פוטר הצליח לרמות את גביע הטורניר, אותו אביזר קסם שדאגתם להפיץ את אמינותו לאוזני כל?"
"אה... מה?" לודו גמגם כשהעט התחיל לרוץ ולכתוב דבר מה. "מה? ריטה, זה לא נכון! תמחקי את זה מיד!"
"מה כתוב שם?" שאלה ריטה.
"נו, אל תיתממי לי! אני ממש לא מאשים את חבריי לצוות השיפוט כמו שהעט־חרטא שלך כותב!" הוא התעצבן.
"מה, זה מה שהוא כותב?" ריטה חייכה בסיפוק. תמיד אפשר לסמוך על עט שטמנת בו חלקיק מהנשמה שלך.
"כן, מה, את לא רואה?" בגמן התעצבן, "שיואו, בחיים לא עשו לי את זה! אה, הנה הוא!" הוא הבחין בהארי שנכנס לחדר, "מתחרה מספר ארבע! היכנס, היכנס הארי... אין סיבה לדאגה, זה רק טקס שקילת השרביטים, שאר השופטים צריכים להגיע בכל רגע – "
"שקילת השרביטים?" חזר הארי בעצבנות.
"צריך לבדוק שהשרביטים שלכם מתפקדים כמו שצריך, בלי בעיות, אתה יודע, כי הם הכלים הכי חשובים שלכם במשימות שלפניכם," אמר לודו, "המומחה נמצא עכשיו למעלה עם דמבלדור. ואחר כך ניקח קצת זמן לצילומים. זאת ריטה סקיטר," הוא החווה בידו לעבר ריטה, "היא כותבת משהו קצר על הטורניר לנביא היומי..."
"אולי לא כל כך קצר, לודו," אמרה ריטה סקיטר ושמחה בליבה. הארי פוטר סופסוף הגיע. אז זהו הברנש המעניין. למעשה, מלבד הצלקת על מצחו, ריטה לא מצאה אותו מעניין במיוחד. בניגוד לסדריק, ויקטור ופלר שהיו שלושתם מתמודדים די נאים ויפים, הארי היה נער שרק התחיל את גיל ההתבגרות הפיזית שלו. זה אומר שהשיער שלו היה מבולגן, היה לו שפמפם בר מצווה מעצבן וקצת פצעונים על המצח, והגוף שלו לא היה ממש פרופורציונאלי – הכתפיים שלו היו רחבות אבל הרגליים שלו רזות כל כך. ובכל זאת, זה מה יש ועם זה ריטה תתמודד. "אולי אני יכולה לתפוס איזו מילה רטנה עם הארי לפני שנמשיך?" היא אמרה ללודו בזמן שסקרה את מושא טרפה, "בתור המתחרה הצעיר ביותר, אתה יודע... להוסיף קצת צבע?"
"כמובן!" לודו הוקל, "זאת אומרת – אם אין להארי התנגדות?". התוכנית של ריטה עבדה – כל מה שלודו רצה היה להסיח את תשומת ליבה של ריטה ממנו, ולכן הוא שש כל כך להעביר את הארי לחזקתה. החומרים שאספה על לודו בכלל לא יתפרסמו בכתבה של מחר, אבל ריטה תשמור אותם למקרה שתזדקק להם בעתיד. היא רק צריכה להבדיל ביניהם לבין כל שאר גליונות הקלף עם שורות הדיו השחורות המעצבנות האלה.
ריטה אפילו לא שמה לב מה הארי ענה, אם בכלל. היא פשוט אמרה "יופי," ואחזה את הארי באחיזת־ריטה המפורסמת שלה לחדר אחר, שקט, בו כל מיני חטטנים לא יוכלו להפריע לעבודתה העיתונאית. העיקר למצוא חדר אחר, ולדאבונה היא מצאה ארון כלי ניקוי. לרגע קטן הבסיקה בה המחשבה למה בכלל צריך ארון כלי ניקוי מוגלגיים בטירת קוסמים שניתן לנקותה בקסם, ולרגע קט היא באמת הודתה על כך שלא למדה בהוגוורטס, אבל אז היא נזכרה שהסיבה שבגללה לא למדה בהוגוורטס היא הנכות שלה. לא, זו לא נכות, זו לקות, אבל ריטה לא האמינה לזה. אסור שאף אחד ידע.
מפה לשם הם התיישבו בארון (הארי לא נראה נינוח במיוחד אבל זה לא באמת שינה לריטה משהו) והיא הוציאה את העט. "לא יפריע לך, הארי, אם אשתמש בעט צטט אותך?" היא שאלה את שאלתה הקבועה, והוסיפה את השקר שתמיד מלווה אותה: "זה משאיר אותי פנויה לנהל איתך שיחה טבעית..."
"תשתמשי במה?" הארי שאל. נפלא. משפטית, אסור לה להשתמש בעט רק אם מביעים התנגדות מפורשת, ו'תשתמשי במה?' זה לא 'לא'. היא פרשה גיליון קלף על ארגז כלשהו ומצצה את העט, מזרימה אליו דגימות מאופיה ואישיותה כדי שידע להתנסח בדיוק כמו שריטה הייתה עושה לו רק הייתה יכולה.
"בדיקה... שמי הוא ריטה סקיטר ואני כתבת הנביא היומי." היא אמרה והעט החל לרוץ. נראה היה שהארי התרשם ממה שהעט כתב, גם אם הוא התעקש להישאר זעוף ולא להראות את זה. זה היה מספיק טוב בשביל ריטה בשביל לדעת שהעט מתפקד, כך היא לא הייתה צריכה להתאמץ ולקרוא את מה שהיה על הקלף.
"נפלא," היא אמרה ותלשה את פיסת הקלף העליונה, גלגלה אותה לכדור ותחבה אותה אל תוך תיקה. כעת רק חשוב שהיא לא תתבלבל בין פיסת הקלף הזו לפיסת הקלף האחרת, עם הראיון הקצרצר שערכה עם לודו בגמן. כל הקלפים האלה נראים לה אותו דבר...
"אז הארי... מה גרם לך להחליט להגיש את מועמדותך לטורניר הקוסמים המשולש?" היא שאלה בעודה רוכנת לעברו. הארי גמגם "אה" והעט המשיך לרוץ ולכתוב מטעמים כלשהם, שהסיחו את דעתו.
"תתעלם מהעט, הארי," היא פקדה עליו. היא תבדוק אחר כך מה הוא כתב, אבל כעת עליה להתמקד במרואיין שלה. "טוב – אז למה החלטת להגיש מועמדות לטורניר הקוסמים המשולש?"
"לא החלטתי," אמר הארי, "אני לא יודע איך השם שלי נכנס לגביע האש. לא אני הכנסתי אותו."
זה היה החלק החביב על ריטה בעבודתה העיתונאית – להוציא את הצהוב, את המיץ. את סדר היום הציבורי. "מה איתך, הארי, כבר אין סיבה לחשוש שתסתבך בצרות," היא החלה לומר, "כולנו יודעים שלא היית אמור להגיש מועמדות, אבל אל תדאג. הקוראים שלנו אוהבים גילויים של מרד נעורים."
"אבל לא הגשתי מועמדות," הארי המשיך לשקר, ובשעה שהמשיך לדבר ריטה החליטה לשנות גישה. היא תוציא ממנו את החלק המעניין בדרך אחרת ותפנה לרגש, בעוד העט הירקרק ממשיך לטוס על הקלף.
"איך אתה מרגיש לגבי המשימות העומדות לפניך?" היא שאלה את הארי, ונדמה שקטעה אותו באמצע משפט אבל זה לא היה חשוב. "נרגש? לחוץ?" היא המשיכה.
"האמת שלא חשבתי על זה..." הארי ענה, וריטה חייכה. הנה, היא כבר עם רגל אחת בתוך נבכי הנפש שלו. "כן, זה קצת מלחיץ, אני מניח." ריטה ראתה עליו שהוא מתרגש. יופי, כשמתרגשים מדברים יותר שטויות.
"בעבר כבר נהרגו מתחרים, נכון?" היא המשיכה בקול הכי ענייני שיכלה לגייס לשאלה המלחיצה הזאת, "חשבת על זה בכלל?"
"תראי... אומרים שהשנה יהיה הרבה יותר בטוח," אמר הארי. העט התרוצץ הלוך ושוב על הקלף המונח ביניהם, כאילו הוא מחליק על קרח. ריטה כבר ידעה שכל מה שיהיה עליה לעשות הוא להגיש את הקלף כמות שהוא לעורך העיתון, וזה יתפרסם פשוט כך. מילה במילה. היא לא צריכה לקרוא.
"כמובן," המשיכה ריטה לדבר על הסכנות, "אתה כבר הבטת למוות בעיניים, נכון? איך היית אומר שזה השפיע עליך?"
"אה," הארי התחיל לחשוב, אבל ריטה לא רצתה שהוא יסטה לכיוונים משעממים מדי והיא המשיכה מדי, "אתה חושב, אולי, שהטראומה מן העבר עוררה בך רצון להוכיח את עצמך? להצדיק את השם שיצא לך? אתה חושב, אולי, שהתפתית להגיש מועמדות לטורניר בגלל – "
"לא הגשתי מועמדות", העקשן הזה המשיך לשקר, אבל ריטה לא ויתרה. "יש לך זיכרונות מההורים שלך?" היא שאלה עוד לפני שהארי סיים את המשפט.
"לא," הוא מייד ענה.
"מה לדעתך הם היו מרגישים אילו ידעו שאתה מתחרה בטורניר הקוסמים המשולש? גאווה? דאגה? כעס?" היא המשיכה. התשובות של הארי היו יבשות, אבל היא ידעה בדיוק איך להפוך אותן למטעמים עיתונאיים. ולפי תנועות העט שקלטה בזווית העין, נראה שגם העט ידע איך להתנסח בצורה מושלמת, מה שחסך מריטה את הסבל שבכתיבה. היא אומנם לא הסירה את מבטה מהארי, אבל נראה שגם הוא פזל לעבר העט ונראה שהוא לא אהב את מה שנכתב שם. בלשון המעטה.
"אין לי שום דמעות בעיניים!" אמר הארי בקול רם, על סף דמעות. אלו אמנם היו דמעות של כעס ועלבון, ולא של עצב וגעגוע, אבל לפי תגובתו של הארי היא ידעה בדיוק מה העט כתב, בלי שהייתה צריכה לקרוא בעצמה. ואז דמבלדור הפריע לראיון, ובשאר הזמן היא ישבה בכיתה עם העט שכתב לו דברים מדי פעם כשאוליבנדר עשה כל מיני שטויות עם השרביטים. ריטה הביטה בשרביטים בערגה. כלי אהוב ושימושי, הרבה יותר מעטים וקלף. זה מפתיע כשזה בא מעיתונאית, אבל ריטה לא אהבה לכתוב – היא אהבה סטוריטלינג, והשתמשה בקסמים כדי לעזור לה לספר סיפורים.

"מה זה החרא הזה?" אמר עורך הנביא היומי כשהביט בגיליון הקלף שריטה הגישה לו, "אמרת שראיינת את הארי פוטר! למה כתוב פה שלודו בגמן מאשים את שאר השופטים בטורניר בשחיתות?"
"אה, טעות בקלף," ריטה צחקקה והגישה לו את הקלף הנכון.
"או, זאת כתיבה עיתונאית ראויה," העורך אמר כשרפרף במה שהעט כתב, "פה רואים שעשית עבודה. איך בכלל התבלבלת בין הגיליונות? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לך. מה, יש לך דיסלקציה? דיסגרפיה?" הוא שאל בעצבנות.
ריטה רק צחקקה. זה היה קרוב מאוד הפעם, אבל נראה שהעורך עדיין לא עלה על סודה הגדול של ריטה. נכון, באמת יש לה דיסלקציה ודיסגרפיה, אבל לא נראה שהעורך הציע את זה ברצינות. היא מעדיפה שיגלו שהיא יכולה להפוך לחיפושית באופן פיראטי מאשר שיגלו שהיא עיתונאית שאף פעם לא הצליחה לקרוא ולכתוב.