פוטרהאדס

בס"ד

נו רולינג תזרמי, גם ככה יש פה מלא דמויות מקוריות

"אתם לא מאמינים מה קניתי!" אמרה מיקה והוציאה שרביט מתיקה.

"שיואו, זה מהמם!" קראה אמילי.

"זה של וולדמורט, נכון?" התלהב שגיא.

"איפה קנית את זה?" רייצ'ל שאלה.

"אז נכון, ככה נראה השרביט של וולדמורט," מיקה חייכה בניצחון, "או זה שאין לנקוב בשמו."

ארבעת החברים החליפו חיוכים, כאילו הם שותפים לסוד שהופך אותם לאנשים הרבה יותר מוצלחים מכל מי שלא הבין מה זה ה"זה שאין לנקוב בשמו" הזה.

"קניתי את זה בסנטר," מיקה המשיכה.

"יו, בחנות הזאת? בקרקס?" אמילי התלהבה.

"לא, בממותה," מיקה ענתה, "וזה מקורי, מיוצר על ידי האולפנים!"

"מהמם! ואתם יודעים מה אני קניתי?" התלהב שגיא והוציא מתיקו גלימת הוגוורטס.

"שיואו, מאיפה זה?" התלהבה רייצ'ל, "גם מהסנטר?"

"אהא," שגיא ענה.

"מה? אבל למה זה אדום בשוליים? שאלה מיקה.

"אני יודע, אני כזה הפלפאף, אבל גריפינדור זה מה שהיה להם."

"יו, גם אני הפלפאף!" התלהבה אמילי.

מיקה ורייצ'ל החליפו מבטים. "רייבנקלו," שתיהן אמרו.

"בעצם אני גם קצת גריפינדור," מיקה חשבה לעצמה, "או גריפינדור או רייבנקלו. אני גריפינקלו."

"יו, עשיתם את השאלון של הפטרונוס בפוטרמור?" רייצ'ל שאלה, "יצא לי שם חתול פרסי."

"איך אני אוהבת חתולים!" אמילי התלהבה כשמושיק, חתול המחמד של גאי, התחכך בה.

ארבעת החברים ישבו בדירה של שגיא במרכז תל אביב והיו יכולים להמשיך להתפאנגרל על הארי פוטר עוד זמן רב (וכם אכן עשו את זה כשמיקה שלפה את הEBook של מסדר עוף החול והם החלו לרפרף בו), כשרייצ'ל אמרה, "אתם יודעים מה אני הבאתי?" בחיוך ממתיק סוד.

"שרביט!" ניחש שגיא.

"לא, מפה של הוגוורטס!" אמילי ניחשה.

"מצנפת!" מיקה ניסתה, "לא, ספר תמונות!"

"סוכריות ברטי בוטס!" אמרו שגיא ואמילי בו זמנית ונתנו כיף זה לזו.

רייצ'ל המשיכה לחייך. "לא, לא, לא, לא ולא," היא ענתה להם ונראתה מרוצה יותר מרגע לרגע, כשאמילי, שגיא ומיקה נראו מבואסים שהיא הביאה משהו שווה יותר מהם למפגש הפוטרהאדס השבועי שלהם. פוטרהאדס, אתם יודעים. ככה מעריצי הארי פוטר קוראים לעצמם. לפחות ככה ארבעתם כינו את עצמם. הם הכירו דרך קבוצת מעריצים ברשת חברתית כלשהי, והרבו להפגין את בקיאותם בסדרה ואת אהבתם לפאנדום בכל פעם שנפגשו.

"אז הייתי בבית של ההורים בסופש," רייצ'ל התחילה לספר.

"איכ, הם לא קוראים לך רחל שם?" התחלחלה מיקה.

"כן," רייצ'ל ענתה, "מה לעשות, שם לא נאורים כמונו, בתל אביב. הם עוד קוראים לי רחל שם, ברמת גן. אבל בכל אופן, בבוידעם הישן של סבתא שלי, מצאתי את זה..."

היא הוציאה מהתיק האופנתי שלה קופסה קטנה עם אבקה.

"סבתא שלי סיפרה שדוד שלה מאוד אהב את הספר 'האסופית'," רייצ'ל סיפרה במסתוריות, "והיא ראתה אותו לוקח מעט מהאבקה הזאת, שהוא טוען שהוא קנה אותה ממכשף בטרנסילבניה, מפזר אותה על הספר, ואז הוא נכנס לתוכו."

מיקה, שגיא ואמילי הביטו מרותקים ברייצ'ל, ואז התפוצצו מצחוק.

"לא ראו אותו מאז," רייצ'ל המשיכה, "המשפחה שלנו הניחה שהוא טבע בנהר שהיה להם ליד הבית ברומניה, אבל סבתא שלי טוענת שזאת האמת. הוא נכנס לספר. כשהיא הבינה כמה האבקה הזאת מסוכנת, היא שמרה אותה אצלה כדי שאף אחד לא יתעסק בה בטעות ושזה לא יתגלגל לידיים הלא נכונות."

"אז למה לקחת את זה?" שאל שגיא.

"היא לא יודעת שלקחתי את זה," רייצ'ל ענתה, "היא קצת מרחפת לאחרונה."

היא פתחה את הקופסה, ואבקה אפרפרה המתינה להם בפנים.

"זה פלפל," מיקה אמרה. היא הריחה את האבקה קלות. "כן, זה פלפל. את כינסת אותנו לכאן בשביל פלפל?"

"אני כינסתי אתכם לכאן כי אני רוצה לנסות את האבקה," רייצ'ל המשיכה לחייך במסתורין, "מקסימום, אם לא, סתם נשפוך פלפל שחור על הטלפון של מיקה."

"היי, לא על המגן שלי!" מיקה התגוננה, "יש שם ציור של הדוויג!"

שגיא ואמילי צחקו. "נו, קדימה," אמילי אמרה, "בואי ננסה. אם את עובדת עלינו אז יהיה מצחיק, אבל אם לא..."

"אם לא אז יהיה מגניב," פסק שגיא, לקח חופן מהאבקה ופיזר אותה בעדינות על הטלפון.

במהרה הם חשו את רצפת החדר רועדת, את הטלפון גדל, חור זוער נפער בו ותפס אותם פנימה.

"זה כמו פסטיגל פנטזיה!" התלהבה אמילי וזכתה למבטי איבה משלושת חבריה.

"אה... התכוונתי לומר שזה כמו מפתח מעבר!" היא תיקנה את עצמה, ובמהרה הם מצאו את עצמם בתחנת רכבת לונדונית.

"שיואו, רציף תשע ושלושה רבעים! אני לא מאמינה! זה עבד!" התלהבה רייצ'ל.

"אומייגאד! אנחנו נוסעים להוגוורטס!" התלהב שגיא.

"מה זה? למה הגענו דווקא לכאן?" שאלה אמילי.

"כי הספר היה פתוח בדיוק על קינגס קרוס, לפני הנסיעה להוגוורטס! יו, אני לא מאמינה!" התלהבה מיקה.

"שששש!" מישהו היסה אותם, ולחש להם, "תגידו, השתגעתם? ככה אתם צועקים מול כל המוגלגים?"

ארבעת החברים הביטו זה בזה, ואז באיש שהיה ג'ינג'י מקריח, ואז שוב בעצמם.

"זה מר וויזלי!" לחש שגיא.

"אההההה!!!!" הם צעקו בהתלהבות, וארתור וויזלי משך בכתפיו. הוא מעולם לא פגש מעריצים שלו בעבר, אבל כנראה שזו התחושה.