החיים שאחרי המוות

הכל היה שחור.
היה יותר מידי שחור. כזה שאי אפשר להתחמק ממנו. כאילו אין אור בקצה המנהרה, אלא מבוי סתום.
לא כאב. לא ישנתי. לא יודע מה קרה. אני רק מרגיש שכל גופי הפך לקרח.
בדיוק ככה. קרח.
הייתי קר אבל לא היה קר לי.
הרגשתי כאילו ענן יוצא מגופי ונמשך מטה. לעבר האדמה. נדחס בין החריצים. כאילו יש מעליו משקולת שדוחקת אותו לפינה. אך לא התנגדתי.
פתאום, נגלתה תמונה. ראיתי פנים. בהתחלה התמונה הייתה מטושטשת ואז התבהרה.
אלו היו הפנים של אמא שלי. מולי וויזלי. ופתאום, כמו פצצה, אני נזכר בכל הדברים שקרו לנו יחד. ואני תושב לעצמי, איך?, איך תמיד לקחתי הכל כמובן מאיליו? כשאני יודע שיש אנשים שאין להם הורים כמו למשל הארי.
איך יכולתי לקחת הכל כל כך בקלות?
אז אני נזכר בדברים שקרו לנו יחד. לה, לי..... ולג'ורג'....
איפה הוא?
למה אני לא רואה אותו? אני מנסה לחפש אבל לא מוצא. מנסה לצרוח בקולי קולות, אך צריחתי אינה אלא לחישה רכה.
אני מנסה להיזכר, אני נזכר שלג'ורג' נפגעה האוזן, אני כזכר שברחנו מהוגוורטס, אני זוכר שברחנו ביחד מהוגוורטס. איפה הוא? איפה הביחד? אני מנסה להיזכר, הייתה מלחמה.... נלחמתי באוכל מוות..... לא ידעתי את שמו....
זהו. עד כאן אני זוכר. אז איך הגעתי למצב הזה?? למה אני מרגיש כבר לא בתוך הגוף?? מה אני???
אני מכריח את עצמי להתרכז. אני מרגיש כאילו יש חומה שחורה שאני לא יכול לפרוץ. חומה שמונעת ממני להגיע לזיכרון החשוב הזה. הזיכרון שיתן לי תשובת לכל השאלות האלו.
ואיכשהו הצלחתי בסוף לפרוץ את החומה. ואני נזכר. נלחמנו, אני ואוכל המוות. הוא שלח אלי קללת אבדה קדברה שפגעה בי. עכשיו אני מבין הכל... בעצם, לא הכל, מה בכל זאת אני עושה כאן?!
אני מתחיל להציף את עצמי בשאלות חדשות. למרות שמוחי לא יותר מאשר פיסת צמר גפן, (לפחות ככה אני מרגיש אותו). מתחיל להתחרפן. בעוד שהענן שהוא אני ממשיך לרדת למעמקי האדמה.
איכשהו המחשבות שלי מתחילות להתערפל. אני לא רואה כלום ובכל זאת מרגיש כאילו אני לא יכול לפקוח עוד את העיניים. אם בכלל יש לי עיניים.
ואז התודעה מתחילה לחדור אלי.
אני מרגיש אדמה. אדמה קשה. אני שוכב במאוזן. שומע נשימות. שלי ושל מישהו או משהו נוסף. אני לא מרגיש בידיי. אני לא מרגיש את ליבי. אני יודע, שאם אעצור את הנשימה זה לא יפריע לי כלל.
ובכל זאת נשמתי. הסקתי שזה מתוך הרגל של שנות חיי.
חשתי בתנועה לידי.
פקחתי את עיניי וראיתי נער. 
הוא אמר לי: "היי סוף-סוף התעוררת, הה?"
"התעוררתי?" שאלתי אותו.
"כן, התעוררת." השיב לי.
"אפשר לדעת מי אתה? ואיפה אני?" חקרתי. 
"אני הוא טום רידל. ברוך הבא לעולם שאחרי המוות." 

		הפרק הבא