זאת לא אגדה?

באותו הערב, בו הכל התשנה, לכל חיי היתה נקודת מבט אחרת לגמרי, בערב הזה, אני ואמא שלי [אבא שלי היה בעבודה] ישבנו לאכול. אמא שלי נראתה ממש רגועה, בעוד אני ממש חיכיתי בהתרגשות לשעה 16:00, מפני שהיתה אמורה להיות לי שיחת טלפון חשובה. טוב, לא ממש חשובה, מחברה שלי, ליאור. כשהתכוונתי לאכול את הגזר האחרון במרק שלי ולרוץ אל חדרי, הטלפון צילצל. זה לא היה הטלפון שלי, אבל זה גם לא היה הטלפון של אמא שלי. אולי אבא שלי שכח את שלו בבית? אבל לא, אני זוכרת את צלצולי הטלפון של כל משפחתי בעל - פה. לטלפון הזה היה צלצלול של מין רעש מסתורי כזה, כמו ששמים בסרטים. אבל רגע, מה זה משנה לי בכלל איזה טלפון זה? העיקר הוא, מי זה היה? אולי ליאור הקדימה? לא, לא יכול להיות. יש לה חוג טניס, והיא לא מוותרת עליו אף פעם. אפילו כשהיא חולה, היא מצטרפת אליו בזומים. וכן, כל הכיתה שלי שונאת זומים.

אמא שלי מיהרה לענות. ''הלו?'' היא שאלה. ''כן, הגעתם למשפחת נוירוקסי.'' אמ - הממ, אני יודעת שיש לי שם משפחה ממש, ממש מוזר. ''כן, בטח, אבל, מי זה?'' לא הבנתי, אין לה מושג עם מי היא מדברת, אבל היא עונה לו בטח, וכן, ברור, או כל מיני דברים כאלה. ''אה, אמא? כן, ברור! אנחנו נשמח! אממ... בשלישי לא, אבל אתם פנויים בחמישי? סבבה. אז קבענו. טוב, יאללה, ביי.'' שמתם לב שמבוגרים תמיד מסיימים שיחות ב: יאללה, ביי. אבל בואו נחזור לסיפור. ''מי זאת הייתה? סבתא?'' באותו הרגע שאמא ניתקה, הצפתי אותה בשאלות. ''מה היא רצתה? מה קורה ביום חמישי?'' ''כן, זאת הייתה סבתא. היא שאלה אם אנחנו פנויים לארוחת ערב, אצלם, בחמישי. עם כל המשפחה.'' היא ממש הקפידה להדגיש את הכל, בדיבור שלה. אמרתי לאמא כל מיני דברים על סבתא, ושאלתי עוד כמה שאלות כמו, ''חמישי הזה? באיזו שעה? גם אבא בא?''. שאלתי את זה כאילו באמת האמנתי שזאת סבתא. רציתי, באמת רציתי להאמין, אבל לא יכולתי. אני מכירה את סבתא, והקול החלש שהצלחתי לשמוע בטלפון לא היה שלה. לא רציתי להגיד את הבשורות האילו לאמא, יש לה כבר מספיק בעיות על הראש, אבל רמזתי לליאור על זה בשיחה שלנו. אזהרה, ספוילר. אני לא טובה בלרמוז. ''תגידי, אם, במקרה, היית מקבלת שיחת טלפון לא מזוהה, מטלפון לא מזוהה, והמישהו הזה היה אומר לך שהוא סבתא שלך, מה היית עושה?'' היא כמובן התעלמה ממני והמשיכה לספר לי את הסיפור שלה, על הכלב שלה.

 כעבור שבוע [פלוס מינוס], מצאתי את עצמי יושבת, באמצע הלילה, בין אמא שלי לסבא שלי, ואוכלת צלי בשר טעים, ומתוק משום - מה. פתאום כאבה לי קצת הבטן.

רציתי ללכת לרגע לשירותים, אך הם כבר היו תפוסים. הם היו תפוסים על ידי יצור ענק ושעיר, שהיה מוכר לי, וידעתי בדיוק מי הוא.

''האגריד?!'' צרחתי, אבל אף אחד לא שמע, כי הם אכלו במרפסת העליונה בעוד אני צורחת בקומה התחתונה.

האגריד לא ענה, למרות שזה לא ממש אופייני לו, אך במקום להגיד לי משהו, הוא הלך לכיוון החניון. מאחוריו עמדה אישה גבוהה, עם שיער חלק וקצר, שנראתה מאוד מכובדת, ''שלום, אמה,'' היא אמרה לי בקול רציני, ''אני היא מנהלת בית ספר הוגוורטס.''

''רגע, מה?!'' צרחתי יותר חזק ממקודם. אני אומנם לא כל כך חרשנית, אבל אני יודעת שהמנהל של הוגוורטס הוא אלבוס דמבלדור! אבל רגע, הוגוורטס? כאילו, הארי פוטר? כאילו, קוסמים? כאילו, מה קורה פה?!

		הפרק הבא