שירתה של מצנפת המיון

רון,הרמיוני,הארי וג'יני נכנסו לאולם הגדול עליזים,

תוך שהם מפטפטים בלי סוף.

והרמיוני מתלוננת על כך שחסר לה רבע שעה משיעור כשפומטיקה,

ועל כך שהארי אמר שלימודים זה לא הדבר הכי חשוב שיש.

הארי,רון, והרמיוני וכך גם רבים נוספים מבני גילם כמו ניוויל לונגבוטום ופרוואטי פאטיל

נשארו ללמוד שנה נוספת בהגוורטס מפני שבשנתם השביעית הם לא למדו

אלה נלחמו נגד וולדמורט\ההוא שאין לנקוב בשמו ואוכלי המוות, 

כשהסתיימה בסוף השנה מלחמת וולדפוטר,

בנצחונם של מתנגדי וולדמורט. היה חסר להם הרבה חומר,

כמובן שהרמיוני פנתה למקונגל בבקשה שיתנו להם ללמוד שנה נוספת.

וכשמקונגל הסכימה, הרמיוני זרחה מרוב אושר,רון נראה כמשלים 

עם העובדה המרה.

אך להארי לא היה אכפת, הוא ידע שכל עוד הוא חיסל את וולדמורט לא

משנה כמה מטלות יתנו לו הוא כבר לא התייאש...

הם התיישבו באמצע השולחן של גריפינדור.

מקונגל כחכחה בגרונה וקהל התלמידים השתתק.

הנאום של מקונגל היה בנוי מכמה מילים בודדות:

"הפגנתם אומץ ותושייה רבה בשנה שעברה אך עדיין יש כללים,

אז השתדלו לממש אותם" היא הסתכלה על רון,הרמיוני והארי בזמן שאמרה זאת,

והקבוצה הקטנה חייכה בשובבות, היא אמרה עוד כמה מילים אולם הארי רון והרמיוני

כבר לא הקשיבו, לא! תיקון הרמיוני הקשיבה.

הארי רון וג'יני חדלו מדיבוריהם כאשר הרמיוני אמרה "המצנפת מתחילה לדבר"

הם הפנו את תשומת ליבם למצנפת הישנה.

" הפגנתם אומץ וגבורה מאד

והבאתם לבית ספר הגוורטס כבוד.

את תכונותיכם השונות הפגנתם

ואת הנצחון במלואו לקחתם.

ועכשיו נראה אלו תכונות לכם יש,

שעל פיהם באותו בית אתכם אשבץ.

אם טובי לב אתם, צהובים תהיו

כלומר, לבית הפלפאף אתם תמוינו.

את האמיצים והמתנהגים באבירות

לגריפינדור, האדומים, אשלח במהירות!

כל החכמים שדבר מתוך דבר מבינים

ילכו לביתה של הלנה, לבית הכחולים.

ואחרונים חביבים הנחושים והערמומים 

לבית סלית'רין, הכסוף הם מגיעים!