צונזר

בס"ד

"אני אומר'ך, ירחו, חייב להיות פה משהו!" התעקש ג'יימס, בשעה שהוא ורמוס בני ה12 הצטופפו להם מאחורי אחד הפופים בחדר המועדון של גריפינדור.

רמוס נאנח. "קרנה, בדרך כלל העקשנות שלך היא דבר מבורך, אבל הפען אני באמת לא מבין," הוא אמר.

"אבל ירחו!" התעקש ג'יימס, "אתה החכם מהחבורה שלנו. בוא תראה," הוא שלף את מפת הקונדסאים המפורסמת, שהייתה אז בשלבי עבודה ופיתוח, והצביע על קו דקיק שצוייר בה, "תראה, תראה, כאן יש קיר?"

"כן," אישר רמוס.

"וכאן עוד אחד?" ג'יימס הצביע על נקודה סמוכה במפה.

"נכון," רמוס ענה.

"וכאן עוד קומה?"

"נו?"

"וגרם המדרגות המרחף? הנה הוא, אתה רואה?"

"זה עם המדרגה הנעלמת בכל פעם שיורדות נקודות להפלאפף. כן."

"נו?" ג'יימס הביט ברמוס במבט שואל.

"מה?" רמוס שאל בייאוש.

"ירחו, אתה לא רואה? אני הסתכלתי על מספיק מפות בחיים שלי כדי להבין שאם הבניין תוכנן בצורה כזו, בטוח יש כאן חדר סודי!"

רמוס נאנח.

"תסתכל איך זה בנוי!" ג'יימס התעקש, "יש חלל ריק באמצע. פשוט לא מצאנו את הדלת, אני אומר'ך ירחו, זה שם!"

רמוס נאנח. "למה לא הראת את זה לרך-כף או זנבתו? הם בטוח היו שמחים לבוא איתך לשם," הוא התלונן.

"זנבתו יעשה הרבה רעש, ת'יודע," ג'יימס ענה באי נעימות, "ורך-כף... נו, הלכתי איתו לשם. לא מצאנו כלום."

"לא מצאתם כלום?" רמוס כבר נראה עצבני, "אז למה אתה גורר גם אותי לשם?"

"כי אתה מבין בכל השטויות האלה של המעברים הסודיים, נו," ג'יימס כבר היה על סף בכי, "אתה יכול, עם הכשפומטיקה שאתה לומד, לחשב איפה יהיה מעבר סודי, ומה צריך לעשות כדי שהוא ייפתח! האם צריך ללחוש לו משהו או לדגדג אותו? אולי רק בזמנים מסויימים?"

"כשפומטיקה..." רמוס חשב בקול רם, והוציא קלף, עט וספר רונות שמן מתיקו בהיסח הדעת.

"כן כן! ואז נלך, אני ואתה, בלי זנבתו שירעיש ורך כף שיתלהב מדי, ונבדוק את החישובים שלך!"

"כן..." רמוס הרהר בקול רם.

"ואז גם נגלה חדר חדש להוסיף למפה! אולי אפילו מעבר סודי נוסף!" ג'יימס התרגש על אמת.

גם רמוס התרגש על אמת, והוא ניגש לעבודה. הוא החל לשרבט חישובים מסובכים שג'יימס לא הבין מהם כלום, טבלאות, גרפים, אותיות שונות ומשונות, מעגלים ומצולעים, עד שלאחר ארבעים דקות רמוס נשם לרווחה, ואז החל שוב לכתוב בקדחתנות, כשהוא נראה מודאג יותר.

"מה... מה קרה?" ג'יימס שאל.

"לא.... כנראה הייתה לי טעות בחישוב, הכל בסדר," רמוס ענה, אם כי ג'יימס חשש שיש משהו גרוע מעט יותר מאחורי התשובה העלומה הזאת.

אלא שעברו ארבעים דקות נוספות, ורמוס עדיין נראה אובד עיצות.

"מה? גילית משהו?" ג'יימס שאל בסקרנות והתלהבות.

"כן... כן," רמוס ענה, אם כי הוא נראה מוטרד למדי, "התנאי לא כזה מסובך. יש להקיש בשרביט על הקיר שישה עשר סנטימטרים וחצי מעל הרצפה, בשעה 20:22 בדיוק, ואז, אם יש שם חדר, הוא ייפתח אחת לחודש."

"16.5, 20:22, נו, מעולה! מתי המועד הקרוב ביותר שהחדר ייפתח?" ג'יימס שאל בהתרגשות.

"אבל יש בעיה," רמוס ענה, "זה קורה רק בלילות ירח מלא."

ג'יימס הרגיש שהוא עומד להתעלף. "תמיד זה מסתדר כשיש ירח מלא?" הוא שאל, "זה אף פעם לא נופל בתאריך אחר? או..."

"קרנה," רמוס עצר אותו, "זה נפתח רק כשיש ירח מלא. זה נפתח בגלל שיש ירח מלא. הירח המלא גורם לו להיפתח."

"זה אומר..." ג'יימס חשש, "זה אומר שלא נוכל להיכנס לחדר הזה אף פעם..."

"אה, אתם תוכלו כמובן," רמוס אמר בקלילות, "בלעדיי..." הוא הוסיף בתוגה.

"מה פתאום! נמצא פתרון!" ג'יימס הרגיע אותו, "נחכה שכולם ישנו או משהו, ואז--"

"השתגעת?" רמוס נדלק, "זה מסוכן מדי!"

"הו," ג'יימס השתתק לשנייה, אבל אז מיד חזר לפטפט, "אז מה נעשה?"

"טוב, אני מניח שלא תהיה ברירה ונחכה לליל ירח מלא מעונן," רמוס אמר בקלילות.

"מ- מעונן?" ג'יימס הופתע, "זה עובד ככה? אם הירח המלא מכוסה בעננים, אתה לא הופך ל...?"

"לא," רמוס ענה בפשטות.

"אתה צוחק עליי!" ג'יימס פער את פיו, "בכלל לא הייתה לנו בעיה! היה לנו פתרון כל הזמן הזה!"

"כן, עכשיו רק צריך לחכות שיהיו עננים..." רמוס חשב בקול רם.

ולבסוף, זה קרה! אמנם זה לקח כמה חודשים, אך בליל ירח מלא ואביבי, סוף כל סוף, הירח כוסה בענן, וג'יימס ורמוס יצאו לחדר ההוא תחת גלימת ההיעלמות.

"צריך להזיז בעדינות את הקיר כאן," רמוס לחשש, "ובוא נראה... 16.5."

"היי, זה התאריך היום!" לחש ג'יימס בהתלהבות.

"מעניין," רמוס אמר, "בדיוק בתאריך אנחנו יכולים להיכנס. לדעתך זה צירוף מקרים?"

"אז למה דווקא בשעה 20:22?" חשב ג'יימס.

רמוס משך בכתפיו. "אולי הכוונה למספר 2022. אולי יש לו משמעות כלשהי לזמן."

ולשמחתם, לפניהם התגלה חדר. חשוך, אפל, מסתורי, אבל חדר.

"ידעתי!" ג'יימס התלהב ועיניו ברקו.

"החישובים שלי היו נכונים," רמוס נראה מאושר, עיניו נוצצות מהתרגשות.

הם נכנסו לחדר, והדלת מיד נסגרה מאחוריהם, מותירה אותם בעלטה מוחלטת.

"אמאל'ה!" ג'יימס צווח.

"לומוס," רמוס אמר בקור רוח.

"אל תספר לאפחד!" ג'יימס ציווה עליו.

"מה?"

"שצווחתי ככה!"

"אה, ברור," רמוס נאנח, "מי יאמין לי?"

ג'יימס האיר בשרביטו גם כן, ומולם נחשפה תכולת החדר.....

שום דבר.

כאילו, כן, היה שם קיר לבנים, אבל הוגוורטס מלאה בקירות לבנים.

"אין שום דבר מיוחד בחדר הזה," רטן ג'יימס.

רמוס התקרב לקיר בעדינות. "דווקא יש," הוא מלמל. מתברר שאחת הלבנים בקיר לא הייתה לבנה. למעשה, הייתה לבנה חסרה, ומה שהיה מונח במקומה היה פתק שהיה מקופל בצורת לבנה. כךש הקיר נראה שלם, ורק מי שהביט בו בעיון הבחין בכך.

"מה כתוב שם?" ג'יימס שאל, "ומה יש מאחורי הקיר?"

"אתה ממש חסר סבלנות, מה?" רמוס שאל בקולו השקט, "בוא נפתור את התעלומות אחת אחת."

הוא פתח את הפתק והקריא את תוכנו לאור השרביט:

"הלילה, ט"ו אייר, הירח אולי מלא, אך הקיר שלי ריק. במקום בו הייתה עונה עשירית, כעת יש חור בקיר. המקום ה84 חסר. אך הלילה, הקיר יתמלא, ורק חדי העין יבחינו בכך."

"מה?" ג'יימס שאל בבלבול, "עונ עשירית? מה זה? לא הבנתי כלום. מה זה הראשי תיבות האלה, ER?"

"אלה לא ראשי תיבות," רמוס ענה בקולו השקול, "ט"ו אייר. זה התאריך העברי היום."

"מה? למה שתדע דבר כזה?" ג'יימס התפלץ.

"תשמע, הייתי חייב לעקוב איכשהו אחרי הירח המלא, והלוח העברי עושה עבודה ממש טובה בזה. בכל ט"ו לחודש יש ירח מלא."

"הא," ג'יימס ענה, "רגע, אם זה התאריך היום, זה אומר שהפתק הזה נכתב... היום?"

"ממש עכשיו, למעשה," נשמע קול מכיוון הקיר, וג'יימס הצטמרר.

"ממש לפני שניות ספורות," המשיך הקיר לדבר.

"אההה! קיר מדבר!" ג'יימס נבהל. רמוס התקרב ללבנה ה84 – הלבנה החסרה – והביט מבעדה.

"קרנה," הוא אמר, "אתה חייב לבוא ולראות את זה."

ג'יימס התקרב בחשש. רמוס פינה לו מעט מקום, והוא הביט מבעד לחור בקיר. ושם הוא ראה אדם לבוש בגיד מוגלגים שיושב ומשתמש במעין מכונת כתיבה כזו, כשמולו מעין מרקע משונה.

"מי זה?" לחש ג'יימס.

האדם הסתובב בבת אחת לכיוונו של ג'יימס, שהחניק צווחה נוספת.

"קרנה, מה זה כל הצווחות האלה?" רמוס התפלא, "זה לא אופייני לך."

"זה באמת לא אופייני," האדם המסתורי אמר, נעמד והתקרב לעברם, כאשר הוא ממצידו האחד של הקיר, והם מצידו השני.

"שלום," הוא אמר בחיוך, "נחמד לפגוש אתכם סופסוף."

"מי אתה?" שאל רמוס, "האם ציפית לבואנו?"

האדם הנהן. "אני סוג של סטורי טלר," הוא ענה, "מספר סיפורים. כך שאני מספר את הסיפור שלכם. כלומר, לא רק שציפיתי לבואכם וידעתי על בואכם. למעשה, יזמתי והמצאתי את בואכם."

"מ- מה זא אומרת?" גמגם ג'יימס.

"כמו שהפכתי את ג'יימס לפחדן וצווחן," גיחך מספר הסיפורים. "תבינו, היה לי חור בקיר. והייתי צריך אתכם ואת ההרפתקה הקטנה שלכם כדי שתמלאו אותו."

"מה? אתה רוצה להפוך אותנו לחלק מהקיר שלך?" התחלחל ג'יימס, "אתה תהפוך אותי ללבנה?"

מספר הסיפורים התרחק ושב לכיסאו. "לא ללבנה," הוא אמר, "רק לפאנפיק."

"מה זה פאנפיק?" רמוס שאל בסקרנות.

"אתם לא אמורים לדעת," מספר הסיפורים ענה.

"למה?" שאל רמוס.

"כי אני קבעתי שאתם לא אמורים לדעת," הוא ענה.

"מי שמך לקבוע?" ג'יימס התריס.

"אני שמתי אותי," מספר הסיפורים ענה, "אמרתי לכם, אני סטוריטלר, ואני מספר גם את הסיפור הזה. באבחת מחשבה ומקלדת אני שולט בכם, כמו מריונטות. גם המחשבות, הספקות וההתרסות שלכם, הכל מעשה ידיי."

הלבנה ה84 נסתמה, וג'יימס ורמוס התרחקו מהקיר בבהלה. דל החדר נפתחה והם יצאו משם, מיוזעים.

כשהדלת נסגרה מאחוריהם והם התעטפו בגלימה בחזרה, ג'יימס אמר, "בוא לא נספר על החדר הזה לאף אחד אף פעם."

"וגם לא נוסיף אותו למפה," הוסיף רמוס.

"דיל," אמר ג'יימס, והם לחצו ידיים ורצו משם.

הפרק הקודם