הנסיך והקרפד

ויתור זכויות לג'ייק קיי רולינג, האנס כריסטיאן אנדרסן והאחים גרים.

"היי נוויל, כפרה עליך."
נוויל ניתר שני מטרים ממושבו בקרון הריק של רכבת האקספרס.
"תרגיע אחי, אף פעם לא ראית חיה מדברת?"
הקול חסר הגוף בקע ממקום כלשהו מתחתיו, ואז כמה שניות אחר כך ניתר היצור למרגלות רגליו של התלמיד המפוחד.
"זה אני, טרבור. לפחות ככה החלטתם שאתם לקרוא לי. ההורים שלי קראו לי בכלל סטיב," הקרפד של נוויל ניתר פעם נוספת ואז התיישב בעצלתיים ליד דמותו המכווצת של בעליו.
"א-אתה לא... אמור לדבר," אמר נוויל, שלמרות שמצא סוף סוף את קולו, עדיין דיבר בטון צייצני למדי.
"וזבוב חסר ישע כמוך לא אמור להישלח לטירה עם כלב שאול, ערבה רצחנית ומורים מחליפים," נהם טרבור כמעט בשעמום. "הרבה דברים שלא אמורים לקרות קורים בסופו של דבר."
"מ-מ-מה אתה רוצה ממני?" שאל נוויל בקול דקיק. "ולאן נעלמת בכלל?"
רק כעת עלה בזכרונו שלפני כמה דקות הוא פצח בחיפוש מקיף אחר קרפד המחמד שלו, בלוויית ילדה מתולתלת להפליא.
"נעלמתי? רק הסתובבתי פה," טרבור קירקר בתשובה, כיאה לבן מינו. "סך הכול נסיעה חוויתית. ארבעהההה כוכבים. הייתי מוריד חצי כוכב אחד על סיירות הנעליים שכל שנייה מאיימות להפוך אותי לפיתה. ועוד חצי כוכב על הממתק המוזר ההוא שהיה זרוק על הרצפה ליד העגלה של הזקנה המשוגעת. היה לו טעם של אבק."
נוויל עמד לציין שלממתק ששהה על הרצפה הגיוני מאוד שיהיה טעם כזה, אבל אז נזכר שעצם הרעיון לנהל שיחה עם חיית המחמד שלך לא בדיוק יעלה אותו בסולם המקובלות.
טרבור לא המתין לתשובה, והחל להתרווח במושבו, דבר שאילץ את נוויל להיצמד עוד יותר לדופן התא.
"אז קיצר, נראה לי נוצר פה מצב טיפה לא נעים. אני לא יודע בדיוק איזה סמים המכשפה הזאת דוחפת לממתקים שלה, אבל מאז שאכלתי את השאריות משם אני לא מפסיק לדבר. אני מתאר לעצמי שזה יקשה עליי להשתלב בחברה הקרפדית. או להתגנב כמו שצריך לטרף זבובי."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" פלט נוויל.
לרגע מחריד אחד נראה לנוויל כאילו חיית המחמד שלו מחייכת, דבר שגרם לו לתהות באמת איזה סמים מכשפת הממתקים דוחפת לדברים שהיא מוכרת (עוגת הקדרה ההיא באמת עשתה לו קצת מצחיק בבטן).
"טוב, זה מאוד פשוט," ענה טרבור. "כולנו קראנו את סיפורי המוגלגים הקלישאתיים. הדרך היחידה להיפטר מהקללה היא באמצעות נשיקה של אהבת אמת. יאללה נשק אותי וגמרנו."
נוויל הצטער שהוא שאל את השאלה הזאת – לא, הוא הצטער שהוא קנה בכלל חיית מחמד כל כך הזויה – לא, הוא הצטער שהוא נולד בכלל.
"מ-מה," פניו העגולות התקשחו כל כך עד שכמעט נדמו כפנים מתומנות. "אתה לא באמת מתכוון לדבר... כזה... נכון??"
טרבור שמר על השתיקה, אם כי הוא נראה כמי שסופג הנאה רבה מכל הסיטואציה.
"אין סיכוי שאני עושה את זה," אמר נוויל, שהצליח לאזור מעט אומץ להתעמת נגד הקרפד שלו.
"אוקיי. פייר אינף," אמר טרבור בפיהוק.
"רגע באמת?" קרא נוויל, שלא באמת ציפה שהניסיון שלו יעבוד.
"למה שלי יהיה אכפת," טרבור משך בכתפיו. "אני לא זה שיהיה תקוע במשך כל שנות הלימודים שלו עם קרפד מדבר. חשבת על איך חברים שלך יגיבו כשהם יראו אותך מדבר איתי? ואתה באמת חושב שאוגוסטה המסכנה תעמוד בזה שתיפטר ממני? כשחושבים על זה, אתה מפסיד יותר ממני בכל הסיפור הזה."
כשטרבור ניסח את זה ככה, זה באמת נשמע כמו גורל מר יותר משאריות ריריות של קרפד על השפתיים. זה לא מנע מנוויל להקיא בפה.
"אין לי באמת ברירה, נכון?" לחש נוויל.
הוא הרים בידיים רועדות את חיית המחמד החלקלקה וקירב אותה לפניו.
נוויל מעולם לא ראה עיניים של קרפד כל כך מקרוב (מחזה שטיפה הלחיץ אותו למען האמת) והוא הזכיר לעצמו שהוא יעדיף לבצע את הנשיקה בעיניים עצומות.
מפגש שפתיים מאוחר יותר, ונוויל פקח את עיניו.
זה מה שנוויל חשב לפחות, כי כשבאמת פקח את עיניו הוא נוכח לדעת שהוא הקרפד האחוז בידיו של תלמיד עגול פנים ומחויך. התלמיד הניח אותו על ידו ושילב את ידיו.
"ברוך הבא לגוף החדש שלך, לונגבוטום," אמר טרבור בקולו של נוויל.
"מה עשית לי," קרקר נוויל באימה. "אתה – אתה רימית אותי!"
טרבור משך כעת בכתפיים אנושיות.
"אני מתערב איתך שהרמאות האמיתית זה לתלמיד רכרוכי כמוך לנסות לשרוד שבע שנות לימודים בהוגוורטס," הפטיר. "אבל עם חבר כמוני שיעשה לך את העבודה, אתה תרוויח יותר חברים משתוכל לדמיין. אתה לבדך לא תגיע אפילו לרמה של להסתכל בעיניים של מלכת הכיתה. אבל אני? מי לא יתאהב בי?"
נוויל עמד למחות אבל בדיוק באותו רגע נפתחה דלת הקרון, ופנימה הציצה רעמה של תלתלים בשם הרמיוני גריינג'ר.
"נוויל! רציתי להגיד – אה," עיניה נחו על נוויל הקרפד. "אני רואה שמצאת את החבר שלך. שמחתי אבל לעזור!"
"ואני שמחתי לארח אותך בדירתי הצנועה," טרבור חייך חיוך שובה לב ורכן לנשק את כף ידה של הרמיוני.
"מ-מ-מה? אוי לא..." הרמיוני קפאה במקומה, ידה עוד מושטת באוויר, ופניה עטו גוון אדמדם כהה. "נוויל, זה כל כך..."
הרמיוני הסתלקה מהקרון.
"רואה?" קרא טרבור בחדוות ניצחון. "רק דקה פה עם העלמה גריינג'ר וכבר חוללתי פלאים."
"ואחרי שתהפוך אותי לפופלרי? אתה תתן לי לחזור לגוף שלי?" שאל נוויל.
בעיניו של נוויל נראה ניצוץ שנוויל לא תיאר לעצמו שיראה אי פעם על פניו.
"בשביל מה הרי יש חברים?"

קשה להגיד שטרבור קיים את הבטחתו לבעליו לשעבר באופן שלא מתקבל על הדעת, כי כבר אחרי השנה הראשונה לא היה תלמיד בשכבה שלא זכר לטובה את שמו של נוויל.
עד אוקטובר השיג לו התלמיד הצעיר קראב וגויל משלו (חוץ מזה שקראו להם שיימוס ודין), כינוי מגניב יותר ("משחק טוב, נֶוו!") ותפקיד כקפטן קבוצת הקווידיץ' ("משחק טוב, נֶוו!").
אפילו הטיפוסים הקשוחים מבית סלית'רין ידעו שנוויל הוא לא מסוג התלמידים שכדאי להיקלע לצד הלא נכון בריב איתו.
בוקר אחד כשנוויל השכים קום, הוא הרגיש שהוא מוכן מספיק כדי שיקיימו את הצעד הבא בעסקה שלהם. טרבור יחזיר לנוויל את גופו, ויהנה מפרו עבודתו של חיית המחמד שלו.
"טרבור," פתח נוויל בנשימה עמוקה. "אני רוצה לקבל את הגוף שלי בחזרה."
"מה? מה?" טרבור הישיר את קומתו על מיטת האפיריון. "קודם כל, השם זה נוויל. דבר שני, אשמח אם רק תוכל לחדד את זיכרוני באשר לשיחה כלשהי שנגעה להחלפת הגופים שלנו."
"אממ..." נוויל בלע את רוקו בקרקור רם. "אתה יודע. הערב ההוא בקרון. אתה אמרת לי שאתה תחזיר לי את הגוף שלי כשאני ארצה אותו בחזרה. ואוכל ליהנות מהמעמד הפופולרי שלא הייתי משיג לבד."
נוויל גירד בראשו.
"עכשיו שאתה מזכיר לי את זה..." הוא כיווץ את גבותיו בהרהור, ושתק לכמה רגעים מתוחים.
לפתע הבעת פניו השתנתה, והוא הביט בבעליו הקרפדי בעיניים רחבות מהפתעה.
"הקרפד שלי! הוא יצא מדעתו! הוא מנסה לרמות אותי בכך שהוא ישתלט על הגוף שלי!"
לפני שנוויל הספיק להגיב, עלו בסערה משלחת מנתיניו הנאמנים של טרבור.
בנקישת אצבעותיו של טרבור הסתערו על נוויל המון התלמידים, נחושים להסגיר את הקרפד הבוגדני. נוויל ניתר וקיפץ, נמלט על נפשו, ומייחל בכל ליבו שיוכל לעצור את הטירוף.
אך סופו של הנער הלכוד הגיע בטרם עת, וגם שנים עוד נחה הצנצנת הנוצצת באחוזתו הנאווה של טרבור. קרפד משומר.

לא, לא הייתי על סמים כשכתבתי את זה. אני רק לא יכול להגיד אותו דבר לגבי נוויל.