|
ויתור זכויות למשתמש Dolphin, שכתב את היצירה הכה מדהימה שהחלטתי להמשיך. אה וגם לג'יי קיי.
טום רידל ישב באומללות בחדר ההמתנה של המרפאה.
הוא היה מושפל, עלוב וחסר כל.
בלי האף שלו אף אחד לא היה לוקח אותו ברצינות – אףילו אוכלי המוות משורותיו הנאמנות.
נראה זה כאילו כותב הפאנפיק בעצמו התאמץ לכלול את המילה "אף" בדרך זו או אחרת כדי לזרות לו מלח על הפצעים.
התקווה האחרונה שלו נגוזה ממנו באותו בוקר, אחרי שהתחנן בפני האחות שתבדוק שוב ושוב ברשימות שלה כדי לוודא שאכן אף תורם חדש לא הסכים לוותר באדיבותו על איבר חיוני זה.
הוא ישב שם והמתין. למה הוא המתין? לשום דבר. הוא בכל מקרה היה מצוברח מכדי לאפשר לרגליו לקחת אותו למקום יותר סימפטי.
מה הטעם הרי? מה החיים שלו שווים במצבו האומלל?
"צ'מע אחי, נראה לי המטופל הזה סובל קצת ממחסור בתווי פנים."
"ששששש! דבר יותר בשקט, הדגנרט הזה ישמע אותנו."
רידל סקר את החדר למשמע ההתלחששות.
הוא נוכח להבין שהדוברים היו שני בחורים מוזנחים במושבים הקרובים לדלת היציאה.
"היי, אמרו לכם שזה לא מנומס לדבר על אנשים מאחורי הגב?" רטן טום בקול.
הבחור הראשון קילל בשקט.
חברו נתמך במשענת הכיסא וקם, חושף זוג שורות שיניים מצהיבות.
"היי גבר, סליחה. חבר שלי לפעמים לא מבין הרבה בטאקט, נכון דוד?"
דוד לא נראה נלהב לשתף פעולה.
"זה בסדר אבל לשאול 'תך מה הקטע שחסר לך אף?"
טום השפיל את מבטו אל הרצפה.
"ניסיתי להפוך לקוסם רב עוצמה," הודה. "זה עירב קסם אפל שלא הייתי צריך להתעסק איתו. ואפי נלקח ממני כעונש על פשעיי."
אדון האופל משך באפו – או לפחות ניסה.
"וואי וואי," אמר דוד, מכניס את ידיו לכיסי הג'ינס. "סיפור ממש עצוב. אני ויוסי 'צטערים שצחקנו עליך."
"צחקנו?" נעלב יוסי. "אני ניסיתי רק לעזור לו. חוצמזה, נראלי יש דרך שתוכל להחזיר את האף שלך בחזרה."
טום הניד בראשו באיטיות.
"אין שום דרך," הוא אמר בחוסר אונים. "ניסיתי כל כישוף אפשרי. כל טיפול. זה בלתי ניתן לשיחזור."
" 'תה בטוח, אחי?" אמר יוסי. "כי הבעיה שלך מאוד מוכרת. אם איבדת את האף שלך על ידי מעשים רעים ואפלים, 'תה רק צריך לעשות מעשים טובים והאף ש'ך יחזור אליך כמו חדש."
"הוא צודק," עודד דוד. "ולמה שלא תתחיל עם משהו קל? כמו נגיד איזה צדקה או משהו לחברים החדשים ש'ך? לשנינו פה יש אישה וילדים להאכילל כל שבוע, וזה יהיה מה זה נחמד מצידך. מה ת'אומר על זה?"
רידל פלט אנחה ודחף שטר של רחל המשוררת לידו השמנונית של יוסי.
"אלוהים איתך אחי," אמר יוסי בחיוך רחב. "עכשיו לך כבר לעשות מעשים טובים. העולם מחכה לך."
את החודשים הבאים בחייו בילה וולדמורט בניסיון לשמח כמה שיותר אנשים.
אומנם בתחילה האף לא הראה אף סימנים לצמיחה מחדש, אבל החדווה בעיניו של אדון האופל נראתה כעת בעיניו, והוא שב אל העולם במצב רוח מרומם יותר.
הוא השביע את עצמו שמעתה על האנשים הסובבים אותו להגיב בחיוך בהישמע שמו.
אחרי עוד שבוע מוצלח שבו ביקר בימי הולדת של ילדים, עבד באיסוף אוכל לנזקקים והרצה בבתי ספר על חשיבות השמחה (והכול בהתנדבות כמובן), קם טום רידל כהרגלו והביט במראת היד שרכש לעצמו. במרכז פרצופו הוא הבחין בגבשושית קטנה שנוצרה שם! אומנם הוא לא היה יכול לדעת בוודאות אם אכן לא מדובר בסתם חצ'קון, אבל המחזה גרם לו להתמלא בתקווה מחודשת.
עליו להתמיד במלאכתו, ואף להעלות את הרף שלו לתקופה הבאה.
כמה ימים אחר כך שכניו הסקרנים כבר בקושי היו רואים אותו נוכח בביתו ליותר מכמה שעות בודדות בלילה.
הוא נעשה מפגין מתמיד בכל המחאות המקומיות, נרשם תמיד ראשון לאירועי התרמת דם והתנדב בשלושה גני ילדים בו זמנית.
שלושה חודשים מלאו לוולדמורט מאז תחילת מסעו, וכבר לא היה ניתן לטעות ולחשוב כי הבליטה בין עיניו היא סתם בליטה רגילה – האף שלו אכן הלך וצמח!
בחודש החמישי שלו הוא הגיע לשלב שמומחי הרופאים לא האמינו שאפשר להגיע אליו בשנה שלמה. וולדמורט ידע שאם הוא יהסס פה, הוא יפספס את המאני טיים, וכל מאמציו ירדו לטמיון. הוא יצטרך להקדיש כל רגע פנוי בזמנו למעשים טובים, או שיצטרך לעשות מעשה כל כך טוב שודאי יקפיץ את רמת הצמיחה של אפו.
בשלהי אוגוסט קיבל אדון האופל מייל שיענה לו בדיוק לצרכים שלו.
בשבוע הקרוב הולך להתקיים פרויקט לגיוס תורמי כלייה. זה בדיוק מה שהוא צריך.
אבל רגע... חשב וולדמורט, האם זה באמת מספיק? האם הוא לא אמור לשאוף לתת כמה שהוא רק יכול?
וכך, חרף מבטה המשתאה של האחות במרפאה, הוא חתם על המסמכים הרפואיים הנדרשים לניתוח הקרוב.
הוא לא הולך לתרום רק כלייה - הוא הולך לתרום את כל גפיו.
אחרי מעט פרוצדורות והרבה דחיות, הגיע יום הניתוח הגדול. בגלל שאת רוב זמנו נאלץ להקדיש למילוי טפסים, האף של וולדמורט אומנם לא גדל משמעותית בתקופה האחרונה, אך הוא האמין שמעשה החסד שהוא הולך לעשות יספק לו את הצמיחה הנדרשת.
וולדמורט נשכב על שולחן הניתוחים בהבעה שלווה.
בשעות הקרובות הוא הולך לתת הרבה לעצמו, ולקבל את הדבר החשוב לו מכל.
חומר ההרדמה עבד ללא הרף, וכשטום התעורר, הוא כבר ידע הרגיש בשינוי.
אחד המנתחים קירב מראה אל פניו של טום, שבחן את בבואתו בשביעות רצון.
היה לו אף.
אתם מבינים אבל שעכשיו לוולדמורט אין ידיים ורגליים, כן? שיהיה דחליל.
|
0 חרמשים
(5) 2 דירגו
כותב: 
חח זה ענק, מצחיק ברמות
אתה פשוט גאון.
מבטה *המשתאה
חחח מעולה
😂😂😂😂😂
