לא לבד

היה זה לילה סתוי, כוכב לא נראה בשמיים.

הילדים שביום רגיל עוד היו צוחקים, הסתגרו בבתיהם.

בבית לבנים עתיק, ברחוב טוטנהם קורט שבלונדון. ישבו חבורת נערים,

שנראים בערך בני 15.

והתעטפו בשמיכות עבות, וסיפרו צ'יזבאטים אחד לשני.

הם היו עליזים וצוחקים, האח כבתה לאיטה, ואחד הנערים, 

ששערו שחור ומבולגן, אך יפה להפליא.

הניע את זרועו כמיתוך אינסטינגט.

ושלף מקל העשוי עץ מתוך כיס הג'ינס השחור שלו,

נער שנראה רציני מכולם,בלונג'ניג'*, הביט בו בחומרה.

נער אחר שישב מימינו, שמנמן ועכברי,

הביט בו בפליאה ובהערכה.

ואילו הנער הרביעי עם שיער ארוך מעט ושחרחר,

התחיל לצחקק.

ועד מהרה הצחקוק הפך לצחוק של ממש.

שאר הנערים (מלבד הרציני) הצטרפו לצחוקו.

"היי קרניים תיזהר! עוד מעט עם כל הפזיזות הזאת שלך, 

עוד תסולק מהגוורטס בשנה האחרונה שלך"

אמר הנער הרציני.

"אוי רמוס. את נשמע כמו פרופסור סלהגורן כשהוא נוזף בי על אי הכנת שיעורי בית"

רמוס הבוגר והרציני הבליח חיוכון, שהתרחב לחיוך גדול,

ומיד נהפך למבט חודר בסיריוס בלק שחיכה את ג'יימס פוטר הלו הוא קרניים.

"אופס, לא עשיתי כלום" 

מיהר הנער העכברי להגיד על כך שכבר הספיק לדרוך על שרביטו של ג'יימס.

*בלונג'ינג'= בלונדיני+ג'ינג'י