שרביט הסמבוסק

ויתור זכויות לאח שלי הגדול שסוג של חשב על הרעיון הזה.
גם לרולינג מגיע קצת קרדיט, כי היא חשבה על הרעיון הזה שנקרא הארי פוטר.

"לילה טוב, הרמיוני".
הארי שכב בעיניים פקוחות אל מול היריעה של האוהל.
הוא המתין זמן מה לתגובה של הרמיוני, אם כי לא האמין שהיא תהיה מוכנה לקחת חלק באף שיחה לאור המאורעות האחרונים.
כאילו שצייד ההורקרוקסים לא דרש מהשלושה מספיק, עכשיו גורל כל עולם הקוסמים היה מונח רק על הארי והרמיוני, לאחר שרון החליט להסתלק. זה לא היה צודק. אבל זו הייתה המציאות.
והארי כבר מזמן התרגל לקבל את זה. אז למה סתם להטריד את עצמו.
הוא התהפך אל הצד השני ובחן את דמות הדוממת של חברתו מעברו השני של האוהל. הקול היחיד שנשמע כרגע באוהל היה קול נשימותיה המדודות של הרמיוני בשעה שהתחילה להירדם. הוא גם צריך לישון. הארי הניח לעפעפיו להיעצם…

היי, סליחה על ההפרעה הקלה. זה הארי מהעתיד. כן, זה לא משהו שנהוג בדרך כלל לעשות, אבל הייתי חייב להשתמש בקסם די מורכב (ואני מודה להרמיוני על ההדרכה) כדי להתערב פה בסיפור ולהבהיר איזה משהו קטן, לפני שאתם צוללים לטירוף שמתרחש אחרי שאני קם באותו בוקר. אז בעיקרון, אם יש דבר אחד שלמדתי מכל הסיפור הזה - והוא כנראה ילווה אותי לכל החיים - זה שבשום פנים ואופן לא הולכים לישון עם שרביט ביד. אבל מה לעשות… כל העייפות הזו מהיום המתיש והנורא הזה פשוט כבדה על עפעפיי, ולא טרחתי אפילו לוודא שאני לא מחזיק שום דבר קריטי. וכן החזקתי משהו קריטי. וכשמילמלתי לי בשנתי תוך שאני ישנה שינה טרודה, מסתבר שדיקלמתי לחש עתיק וכמעט בלתי הפיך. לחש שקוסמים רבים ניסו למחוק אותו מדפי ההיסטוריה כדי להימנע משיחזור של דבר כזה מחריד. כן, הלחש שדיקלמתי היה לחש מעבר לעולם מקביל. והעולם המקביל שעברתי אליו שינה את היקום בצורה שבכלל לא ציפיתי אליה.
אני אתן לפסקאות הבאות לדבר בעד עצמן.

הארי קם רעב. מאוד. מאווווווווווד. הארי כנראה לא אכל אפילו פירור של לחם בשבועיים האחרונים, כי זה ההסבר היחיד לעובדה שהיה כה רעב. ומי שמע על בן אדם שיצא לציד הורקרוקסים על בטן ריקה.
"הארי," רון היה שם שוב. הוא לא נראה מוטרד ממאורעות היום הקודם.
הוא נראה מוטרד יותר מהפרצוף שהארי תקע בו.

"זה לוקח יותר מדי זמן," רטן חברו המנומש. הארי לפעמים הרגיש כאילו רון ניצל כל רגע פנוי לתלונות. "והספר הזה באורך איזה שבע מאות שלושים ומשהו עמודים. מתי נמצא כבר את אוצרות הבופה האלה?"
בופה? פתאום להארי מאוד התחשק להמשיך במסע שלו. הוא חש פרץ אנרגיה מסחרר שגרם לו לנתר מהמיטה כאחוז טירוף. ועם מרץ כזה בהחלט היה אפשר להביס את אדון האוכל הנבזי.
"אל דאגה, ביסלי," אמר הארי פוצר, שנקרא על שם חטיף מחברה שאף אחד לא שמע עליה. "אם נתחלק שלושתינו, כל אחד מאיתנו יוכל להשמיד אוצר בופה אחר. זה יהיה ממש פשוט. וכולנו נגמור שבעים."
הרמיונז ג'ינג'ר שילבה את ידיה ברוגז וציקצקה בלשונה.
"זה מרגיש לי כאילו אתם שניכם מפספסים את המטרה לשמה יצאנו למסע הזה," היא נזפה, כיאה למחריבת מסיבות כמותה. "החטיפים הם רק בונוס. אנחנו בסופו של דבר רוצים הרי להשמיד את אוצרות הבופה ובכך לשים קץ לשלטונו של אדון האוכל הרשע."
"את חופרת," ציין רון ביסלי בכנות רבה. "בואו נתחלק וחלאס. אני אמצא את אבן העוף, את תלכי על גבינת ההיעלמות והארי ינסה לאתר את שרביט הסמבוסק."
כל המחשבות האלה על אוכל החזירו את הארי לבופה המגוון שהוצע בחתונה של ביל ופלר.
כל כך הרבה אוכל… כל כך הרבה טעמים… כל כך…
"תתרכז!" ג'ינג'ר נקשה באצבעותיו, שפיזרו פירורי עוגיות מעל אפו של הארי. "אתה צריך לחשוב על דרך למצוא את השרביט הזה."
"אה כן," הארי שלף מכיסו את השרבט שלו. "אני פשוט צריך ל… אציו וולדמוס!"
הארי שמע כמה צרחות ייסורים של אדם שהתנגש ביותר מדי עצים בדרך, ולאחר שניות מספר הופיע לידם, המום ונרעם - אדון האוכל בכבודו.
"זה היה יכול להיות יותר עדין," רטן וולדמוס בקולו הנמוך והעמוק. הוא זרק על מר פוצר צרור של סופגניות בעלבון. הארי ניסה לתפוס כמה בפה ונחבל.
"תראה," אמר הארי, שכבר לא הייתה לו סבלנות למשחקים של אדון האוכל. "אנחנו שלושה על אחד וגם יש לנו את גורם ההפתעה. תביא את השרביט ותוכל לחסוך לנו הרבה צרות."
וולדמורט נכנע בכניעה. הוא הושיט לילד שנשאר רעב מאפה קלצונה טרי.
"זה לא נראה כמו שרביט," אמרה הרמיונז בספקנות.
וולדמוס משך בכתפיו בהבעה של "אנערף, אני לא המצאתי את החוקים".
"עכשיו אתה יכול לתת לי?" שאל אדון האוכל, והארי שיחרר אותו. הוא התעתק.
"יופי," אמר רון בסיפוק, אם כי הוא תקע מבט רעב למדי בסמבוסק שהארי אחז כעת בידו. "נשארו שניים. אני חושב שיש לי כיוון לגבי אבן העוף."
הארי הירהר לרגע. משלוש המתנות המשונות שדמבלדור הביא לשלושת הנערים המשונים, הסניץ' היה היחיד שהדיף ריח מחשיד ביותר של צלי עוף ברוטב.
"יכול להיות שאבן העוף נמצאת בתוך הסניץ'?" הציע הארי.
"לא לא," רון נופף בידיו בהתלהבות, כמי שעלה על רעיון פנטסטי שלא סובל דיחוי. "אני יודע!! אולי אבן העוף נמצאת בתוך הסניץ'!"
"מה אתה אומר," אמר הארי בחמיצות, והניח את הסמבוסק מאחורי אוזנו כדי לאפשר לעצמו לגשש בארנק הפייטים של העלמה ג'ינג'ר. הנה זה!
"הנה זה!" קרא פוצר. הוא הושיט את הסניץ' לרון. "נראה לי הרמיונז חירטטה לי משהו על זיכרון בשר…"
הארי גירד בראשו בניסיון לדלות פרטים מתודעה שכרגע הוצפה במחשבות על אוכל ודומיו. הרמיונז בדיוק פצתה את פיה כדי לרענן את זכרונו של הארי: "כן, זה בעצם אומר שהסניץ' זוכר את ה-"
"הא! זיכרון בשר! זה אומר שהעוף נמצא שם!" קרא רון ברגע של גאונות. "אני כנראה צריך פשוט לאכול את זה!"
ורון תקע את הכדור המוזהב בפה, לפני שהארי או הרמיונז הספיקו למחות, או לפני שהסניץ' הספיק אפילו לרפרף בבהלה ולחמוק ממלתעותיו של מר ביסלי.
"נראה לי שמזה נפטרנו!" השתנק רון, שפניו הסגילו ממאמץ לבלוע את העצם שהיה בבירור גדול מדי לקנהו של רון.
"אז מה נשאר עכשיו?" אמר הארי, שהיה צריך להתיישב כדי לעכל את המראות האחרונים. "גבינת ההיעלמו-"
אבל הארי הרגיש משהו נמעך תחת כובד משקלו, והארי הבין שהוא נפתר מהבעיה עוד לפני שהתחיל לחשוב עליה.
"אההה, אז שמה שמתי את זה!" קראה הרמיוני ברגע של הבנה.
"טוב, אז חיסלנו את אוצרות הבופה," אמר רון ואיבד את ההכרה.

אני לא זוכר בדיוק איך העולם חזר להיות כפי שהיה קודם, ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה בדיוק אמרתי שגרם לכישופים מסוימים לפעול ולעולם המקביל להיווצר. אבל בואו נגיד שכל עוד זה לא קורה שוב, נוכל להשאיר את זה ביני לביניכם, הקוראים.