עין הזעם

נער חסון, רחב וגבה קומה צעד לאורך המסדרון בצעדים גדולים ומהירים. בסוף המסדרון פנה ימינה פעמיים וניצב מול דלת עץ ישנה וכבדה. הוא חיכה. חברו הטוב היה אמור לבוא עמו לשם. כעבור דקה או שתיים הוא החליט שהוא מחכה לשווא, ופתח את הדלת. החדר היה מוצף אור ומלא בקולות ומלמולים.
"זה הוא", "חשבתי שהוא גדול יותר", "הוא היחיד שהצליח בזה" הוא שמע את הלחשושים, והחליט להתעלם מהם, הוא המשיך לצעוד לעבר מרכז החדר, בו נמצאה במה מעץ בגובה של כמטר בערך, עם עיטורים בצבע זהב וכסף.

"אלסטור מודי" הרעים קול שר הקסמים והשתיק את האנשים שעדיין דיברו. "עברת את כל מבחני הבגרות והכשיפומטרי בציון קס"מ" ציין השר "כל העבודות שתרצה מונחות מולך, אבל יש איסור להעסיק אותך כהילאי" הדגיש השר. מודי התרתח וצעק "למה ?! אז מה אם מה שעשיתי בבית ספר נוגד את החוקה ?! התחרטתי ! התחרטתי על מה שעשיתי ! המקצוע היחיד שאני יודע שאני אצליח בו זה הילאות ! אני יודע את זה !" שצף הנער, שנראה קטן מאוד בהשוואה לחדר ולאנשים שישבו סביבו. "שקט !" הרים השר את קולו "לא אסבול חוצפה כזו, ואם אתה רוצה למצוא עבודה כדאי לך להפסיק לריב !". כל זה נמאס עליו ! האנשים, השר, משרד הקסמים והארץ הזו ! הוא הוציא את שרביטו, ושיתק את השר. שנייה לפני שהאבטחה חשבה לעצור את מודי הוא התעתק משם.

מודי הגיע לשדה התעופה המוגלגי של אנגליה. "לפחות עזבתי את המקום הארור הזה !" אמר לעצמו מודי וחשב על מולדתו, אירלנד, שעכשיו הייתה רחוקה ממנו מרחק מיילים רבים. הוא כל כך רצה להתחיל לצוד קוסמים אפלים עד שאפילו שכח שהוא בחברת מוגלגים, ונעלם באמצע המרכז המסחרי של שדה התעופה.
התחנה הבאה שלו הייתה משרד הקסמים האנגלי, וכבר כ\התקרב וראה את המבנה המהודר ידע שפה הוא יתקבל בברכה. הוא נכנס דרך הדלת המרכזית שהייתה דלת יפה וגדולה, ומצא את עצמו צופה בפה פעור בחלל העצום ומלא הקסם שעמד מולו. מכשפות וקוסמים צצו מכל עבר, דוכנים של עיתונים תפסו כל פינה, פסלים מזהב טהור פוזרו על הדרך. "הרבה יותר טוב פה מאירלנד !" התלהב מודי וניגש למעלית. במעלית עמד מישהו בעל מספר תגים על חולצתו, מודי לחץ את ידו ושאל את האיש איפה אפשר להירשם ללשכת ההילאים, והאיש ענה במלמול משהו שקשור למסתורין. המעלית נעצרה במקום מסוים וקול מגג המעלית קרא משפט מסוים שבמהלכו מודי שמע את המילה מסתורין, אז הוא ירד בקומה ההיא.

המסדרון היה חשוך ומבריק מניקיון, ושוב, מודי צעד צעדים מהירים, והפעם גם נרגשים לקראת חדר שהיה רשום על שלט דלתו 'לשכת ההילאים' הוא נכנס דרך הדלת השחורה וראה חדר ריק ורחב ידיים. מודי התרגל לחשכה וראה שיש דלפק בצד החדר, הוא ניגש לדלפק ושאל אם אפשר לקבוע ראיון עבודה, האיש שישב שם נראה חשדן אך אמר שהמנהל בדיוק פנוי ויש לו בערך רבע שעה חופשית. מודי הודה לו וחיפש את חדר המנהל. "דלת ראשונה מימין" אמר האיש שישב בדלפק.
מודי נד בראשו לאות הערכה ודפק על הדלת אליה כיוון אותו האיש. נשמע קול עמום מבפנים, מודי הניח שהקול אמר שפתוח, ונכנס.