אורח

ויתור זכויות לאישה שכתבה את ההפך הגמור מהמתואר בשורות הבאות.

פאנפיק תאום: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=13362&showchap=1

לילי פוטר התעוררה באותו בוקר קיצי ושטוף שמש. היא הרגישה הרבה יותר טוב מהרגיל. הרבה יותר חיה. לא עברו עשר דקות וכבר היא הייתה על הרגליים והתחילה להתרוצץ בכל רחבי הבית הריק. לילי הייתה לבד היום; ג'יימס נקרא לזימון חשוב מדמבלדור, ואפילו החתול של בית משפחת פוטר חשב להכניס את הרגליים שלו קצת לכושר ולהסתובב בחוץ.

יוליוס היה אמנם שנים רבות במשפחה, אבל לפעמים הוא היה פשוט נעלם לו לשעות רבות באופן מסתורי. ככל הנראה נפגש עם חברים משלו.
השמש החמה סינוורה את לילי אך העניקה זוהר חינני ובוהק לשיערה האדמוני ממילא. זה זמן רב שלא היה יום חמים כל כך במכתש גודריק, ולילי חשבה שזה בהחלט הולם את ההתרגשות שאחזה בה באותו היום. כי היום, סוף סוף, הוא חוזר. היא לא ראתה אותו זמן רב, וברור שארוחה גדולה ומפוארת תהלום את האירוע.
היא כבר קנתה את המצרכים הדרושים מבעוד מועד – סוכר, כי איך אפשר שלא; תיונים, כדי שג'יימס לא יתלונן שאין לו מה לשתות; אננס, בשביל הצבע של העוגה, ובעיקר בשביל הטעם. האורח ימות על זה.

השמש התקרבה לאיטה לרום השמיים, ולילי הבחינה בשלל גושי שיער שיוליוס השיר. היא צחקה לעצמה. החתול הזה. עם כמה שהוא יכול להיות מעצבן (ואלוהים, החתול הזה ידע להיות קרציה. מזל שזה הסתכם בזה ולא בקרציות אמיתיות), עדיין לילי אהבה אותו. בהינף שרביט, המטאטא התעופף לעבר הסלון ודחק את גושי השיער של יוליוס אל מתחת לספות. זה לא מצא חן בעיני לילי והיא כמעט נזפה במטאטא, עד שנזכרה שהיא זו שהטילה את הכישוף הכושל, ובלית ברירה טיאטאה את השיער החוצה בכוחות עצמה.

ואז שולחן האוכל תפס את עיניה. נחה עליו מפה צהובה, עליה היו היא וג'יימס אוכלים את ארוחותיהם בכל יום רגיל. אבל היום, כזכור, זה אינו יום רגיל. לאחר חיטוט קל בארון, היא מצאה את מה שחיפשה – המפה שפרנק ואליס העניקו להם ליום חתונתם ודאי תהלום יותר את האירוע. לילי התמוגגה קלות כשנזכרה בבנם של פרנק ואליס, והיא הניחה שהוא בטח גדל מאז שראתה אותו לאחרונה. הם גדלים במהירות לא מובנת מאליה בגיל הזה, ובכל יום הם נראים כמעט אחרת.

טוב, מספיק עם בזבוז הזמן. השולחן ערוך, הבית נקי, ורק לאוכל היא עוד לא התפנתה. את העוגה היא תשאיר לסוף, שתהיה חמה וטרייה לקראת הגעתו של ג'יימס עם אורח הכבוד. כדאי לה להתחיל מהמנות העיקריות – פאי רועים בתיבול הודי שהופיע בספר המתכונים באדיבות חמותה, רביולי בטטה במתכון שלמדה מסבתה, ומיץ דלעת צונן. הו, כמה שהיא אוהבת מיץ דלעת, וכמה שג'יימס אוהב. לילי לא תתפלא אם יתגלה ביום מן הימים כי האהבה לדלעת היא עניין תורשתי – זה היה הדבר המשותף היחיד לה ולפטוניה.

הינף שרביט נוסף – ואורז, אצות ודג נא דילגו בקלילות מהמקרר, התגלגלו יחד ונפרדו לרצועות. זו תהיה מנת פתיחה נהדרת. לילי נאנחה בסיפוק. ג'יימס כל כך ישמח לראות את הארוחה, וחשוב מזה – האורח בוודאי ישמח עוד יותר. לילי ידעה כמה האורח אוהב את האוכל שלה, וכמה הוא הרבה לומר שהיא מכינה את האוכל הטעים ביותר בעולם.

וכעת – לגולת הכותרת – העוגה החגיגית.
אחרי שכל המצרכים הנדרשים היו בפנים ומעורבבים כהוגן, היא השתמשה בטריק המוכר להתפחה מהירה שכל מכשפה עקרת בית צריכה להכיר. חשוב לשמור על צורה עגולה ונפוחה, כדי לשמור על אסתטיקה. את הצבע הצהוב, כאמור, לילי תפיק בעזרת אננס – יפהפה, קיצי, ובעיקר מתוק וטעים. הנפת שרביט נוספת גרמה לפלחי אננס למצוא את דרכם לתוך הבלילה. ולסיום, פירורי אננס עטפו את הבצק, שטס בעדינות לתנור.

לאחר כמה עשרות דקות וכמה מאות מעלות, לילי פתחה את דלת התנור. ריח עדין של עוגה מתקתקה שזה עתה נאפתה, יחד עם טוויסט מעניין ואננסי במיוחד, מילא את חלל המטבח. לילי פתחה לרווחה את חלון המטבח כדי לאוורר, ובינינו, גם כדי שכל הרחוב יהנה מהניחוחות וידע שלילי אופה, שהעוגה יצאה מושלמת, ושאורח חשוב מאוד ואהוב מאוד עומד לבוא.

היא נאנחה בסיפוק. כדור זהוב בגודל אבטיח נח ביציבות על השיש. אך המלאכה טרם הושלמה – בעדינות רבה, לילי הניחה שני פלחי אננס נוספים, כך שיזדקרו משני צידי העוגה. ואז, בזיגוג עדין, ציפתה אותם בקצפת לבנה ומתוקה שהכינה מבעוד מועד, כך שייראו כמו כנפיים פלומתיות.

עוגת הסניץ' נראתה נהדרת, והיא הייתה מוכנה בדיוק כשדפיקות נמרצות נשמעו מכיוון דלת הכניסה. זהו, ג'יימס חזר מקינגס קרוס עם האורח החשוב. הארי זה עתה סיים את שנתו הראשונה בהוגוורטס, ולילי לא ידעה מי יתרגש יותר משובו הביתה – היא או הוא. היא התמתחה קלות, חייכה את החיוך הקורן והחי ביותר שלה, ובטפיחת שרביט אדירה העוגה ריחפה באוויר. לילי התקדמה לדלת בהתרגשות, והעוגה התעופפה לצידה. השמש בדיוק שקעה כשלילי פתחה את הדלת, אך כשבאה לברך את הארי לשלום, הדבר היחיד קיבל את פניה בחזרה היה שטיח ריק ומאובק.

לילי הייתה מבולבלת בהתחלה. איפה ג'יימס? איפה הארי? ומי, בשם מרלין, דפק בדלת?
ואז היא נזכרה בפרט מידע די קריטי – היא מתה. כבר יותר מעשור שהיא מתה, וגם ג'יימס מת. היא לא הייתה שם בשביל לראות את הארי גדל והופך מתינוק לילד, קל וחומר שלא לקבל את פניו בשובו משנת לימודים בהוגוורטס.

לילי הייתה מעט מובכת. איך היא הצליחה לשכוח דבר כזה? אך כמו במטה קסמים, הבית סביבה החל להתפוגג, כאילו הבין גם הוא שזמנו כבר חלף. העוגה נמסה ונעלמה, המטבח התאדה, ולילי הביטה בידיה בעצב. נראה שגם הן, כמו כל גופה, התאיידו לאיטן. תוך שניות ספורות, לא נותר דבר מלבד עיי החורבות המפורסמים של בית הפוטרים במכתש גודריק. במבט ראשון, לא נראה שמשהו חריג קרה שם. החורבות נראו בדיוק כמו בכל יום אחר בעשור האחרון. אבל עובר אורח שחלף בסביבה עצר פתאום ליד הבית ההרוס וריחרח את האוויר. את אפו מילא ניחוח מתקתק של עוגת אננס שזה עתה יצאה מהתנור.

הטיזר הזה הוא עוד כלום לעומת הפאנפיק המלא...

בקרוב – הפאנפיק המשותף שלי עם מאיר (כינוי בעברית) — מתחילים בראשון ב-20:00, פורום פאנפיקים.