גלימר בוהקת

הפיקצר מדורג R מטעמי אלימות גרפית.

גלימר בוהקת.

גלימר לא לוחמת. היא לא מוצאת טעם בלחימה, בהתגוששות הפראית, בברבריות של להב חודר תחת העור, של דם מתפרץ, של זעם וכאב שמוטבעים במכות. היא לא מבינה את הכאב החם, הלוהט, שמניע כל כך הרבה מחבריה הקרייריסטים. לא מזדהה עם הלהבות החורכות של קייטו או עם ההתענגות החולנית של קלוב או עם העירפול הברברי של מארוול.

גלימר לעולם לא נלחמת. לא בטקס האסיף, כשכולם חיכו לקרוא ראשונים בשמם, להגיע בזמן, להצליח להתקבל במשחקים. לא באימונים, שם רק התאמנה בחץ וקשת, תירוץ עלוב להתבוננות בכל המתמודדים מהפינה. לא במשחקים עצמם, כשבכול מקום ניבט המוות, כשחבריה לקרב צוחקים, מתגרים, לועגים לטרפם, משחזרים שוב ושוב כל הרג. לוחמים באימפולסיביות, בלי תיכנון, מכים בחרב ראשונים או משליכים את הכידון במהירות, ללא מחשבה.

גלימר לא נאבקת. לא כשהיתה בת שש, בגן הילדים, כשהילדים הגדולים העיפו חול לעיניה ודחפו אותה החוצה. לא בבית הספר כשאחת הנערות הטיפשות התנפלה עליה יחד עם חבורתה, הכתה אותה, והכריחה אותה לעשות במקומה את כל שיעוריה. לא כשאביה שמע על כך, כשהוא צעק עליה, שבתו חלשה, חלשה מכדי לעשות דבר, כשהיא הרגישה את העור על לחייה וידעה שהכאב יגיע בכל רגע. היא לא נאבקה. והיא לא נאבקת.

גלימר חכמה. חכמה מהם, מהקרייריסטים, מהמתמודדים, מהקפיטול, חכמה מכולם. היא חכמה מהשופטים הנלעגים, שחושבים שהם אלה ששולטים במשחקים, במועמדים, שלא מבינים שהמועמדים שולטים בהם. חכמה יותר מקלוב ומקייטו וממארוול, שבאים להרוג, משתחצנים ומתרברבים, חסרי כל אסטרטגיה, יהירים על כלום, על שום דבר, רק על כך שהתקבלו למשחקים. חכמה יותר ממחוז שתים עשרה שחושבת שתוכל פשוט לרוץ ולהתחבא מכל סכנה, חכמה יותר ממחוז אחת עשרה שחושבת שתוכל לשרוד בלי להיתקל באף אחד, חכמה יותר ממחוז שש שחושבת שהיא יכולה להילחם בה. היא חכמה יותר מהם, חכמה מכולם.

גלימר לא זקוקה לחרב כדי להילחם. היא לא זקוקה לכידון, לא לחנית, לא ללהב מבהיק באדום אל מול השמש, לא לניצב עטוף עור, לא לתחושת שיכרון החושים המערפלת שמתארים חבריה, אם ניתן לקרוא להם כך. היא אפילו לא זקוקה לקשת הכסופה, היפהפה שלה, לא באמת. היא לא יודעת לירות, לא יודעת לכוון; אבל לא אכפת לה. כי היא חכמה. היא נלחמת, אבל לא בדרך שכולם חושבים שהיא נלחמת.

גלימר פיצחה את הדרך לנצח במשחקים. מגוחך איך היא הראשונה שחשבה על כך, אולם אולי זה דווקא הגיוני, כיוון שגלימר כל כך חכמה, וכל שאר הקרייריסטים שוטים, חסרי בינה ארורים שבאים למשחקים ומגחכים כמו טיפשים, משוכנעים שינצחו, לא מסוגלים להבין את המשחק העדין שבו הנשיא סנואו משחק. לא יכולים להבין איך באמת לנצח.

גלימר לא יודעת להילחם, אבל היא יודעת לנקום. יודעת לנקום בטיפשים, בשוטים, בעיוורים המטופשים שחושבים שהם טובים יותר ממנה, מוצלחים יותר, רק כי הם חזקים. אבל הם טיפשים. כולם טיפשים. וגלימר חכמה.

הילדים שהציקו לה בארגז החול, ברחו ממנו בצרחות ימים ספורים לאחר מכן. גלימר אהבה לטייל על חוף הים, שם פגשה הרבה חברים, חברים טובים יותר מהילדים הטיפשים שניסו להתחבר איתה. בטיול האחרון היא הביאה איתה כמה מהחברים האלה; ארבעה עקרבים, אחד לכל אחד מהילדים השוטים שחשבו שיוכלו להבריח אותה. כשעברו על פניה, גלימר חייכה אליהם, נתנה להם להבין מה קרה, ומאז הם לא התקרבו אליה כלל.

הילדה שהציקה לה ברחה בדמעות לשירותים ימים ספורים לאחר מכן. כשהגיעה באותו יום לבית ספר, מצאה דפים אקראים מהיומן שכתבה כשהיתה ילדה קטנה תלויים על לוח המודעות, וילדים צוחקים ולועגים. מאז בכל פעם שגלימר עברה על פניה, היא נרתעה.

גם באביה היא נקמה, אבל שנים לאחר מכן. היא עזבה אותו, עזבה אותו כשהיא היתה היחידה שבה הוא היה תלוי, עזבה אותו כשהוא היה הכי זקוק לה, בדיוק כפי שהיא היתה זקוקה לו פעם, והוא איכזב אותה.

גלימר חכמה. היא ידעה שלעולם לא תספיק לצעוק התנדבות מספיק מהר, אז בדקה מי המועמדים האחרים והרעילה אותם קצת לפני האסיף; באימונים היא פשוט עמדה בצד, למדה את המתמודדים עד שהכירה אותם כפי שהם הכירו את עצמם; במשחקים, היא ידעה איך לנצח, כי היא היתה חכמה. היא ידעה שהדרך היחידה לנצח, היא להיות מעניינת.

לגלימר לא קוראים גלימר. או לפחות לא כך קראו לה. אבא שלה קראה לה פאלייור: אכזבה, כישלון, הפסד. אבל גלימר היא לא כישלון. גלימר היא גלימר: נוצצת, בוהקת, זוהרת. חכמה יותר מהם, מכולם. וזה מה שהיא היתה בקפיטול: גלימר הבוהקת, בעלת השיער הזהוב היפהפה האסוף בצמה והעיניים הכחולות העדינות והקסם האישי המקסים, מצוידת בחץ וקשת כסופים, נהדרים, אלגנטית ומנומסת גם בעת שהיא הורגת. היא כבר לא היתה פאלייור, לא היתה מפסידנית. כי גלימר היתה חכמה, והיא לא היתה צריכה להילחם כדי לנצח.

היא חכמה מהם, מכולם: מהנער ממחוז ארבע שמעביר את הפוני מאחורי האוזניים כשהוא לחוץ, והנערה ממחוז שבע שמקפלת את אגודלה פנימה כשהיא מסתירה משהו. היא חכמה יותר מהמועמדת הג'ינג'ית שמחפשת להסתיר את עצמה ככל שהיא יכולה, ומהמועמד ממחוז שלוש שתמיד מחווה ברגלו השמאלית לכיוון אליו הוא רוצה לתקוף. היא חכמה מספיק להבחין בדברים הקטנים, הנשימה המאומצת קלות, הזיעה הקלה, השקופה, קיפול האצבעות אל אגרוף. היא יודעת שהיא תביס אותם, היא תביס את כולם.

גלימר בוהקת. היא חכמה, היא מבריקה. היא ידעה למה היא בחרה להתמודד במשחקים; נמאס לה להיות הקורבן. היא רצתה להיות המקרבן. בניגוד לקרייריסטים העלובים, היא נהנתה מתחושת הכוח, מהידיעה שכולם נסוגים צעד אחורה כשהיא מתקרבת אליהם, שהיא מכירה אותם ויודעת אותם והם יודעים את זה. היא הרגה לאט, ותמיד לחשה באוזנו של קורבנה את הדבר שניפץ את ליבו לרסיסים לפני שעזבה. היא מעולם לא הרגה לגמרי; היא היתה עוזבת אותו כשהוא גוסס, כדי שיהיה לו מספיק זמן לעכל את מה שאמרה לו. לעכל את זה שהוא מפסיד עכשיו, והיא המנצחת.

אבל היתה אחת, שחשבה שהיא יותר חכמה ממנה. גלימר התייסרה בלילות במחשבה עליה. הנערה הלוהטת. קטניס אוורדין. ציון אחת עשרה. אחת עשרה.

אחת עשרה.

אחת עשרה.

אחת עשרה.

אבל לא, גלימר יותר חכמה ממנה. היא בדיוק כמו קייטו, היא רק לוחמת, היא לא מבינה באסטרטגיה, לא מבינה את המשחק המורכב שהקפיטול משחקים. לא, היא תרדוף אותה, ותתקיל אותה, עד שישארו רק שתיהן, קרב פנים אל פנים, ואז נראה מי תנצח.

והיא רדפה אחריה, רדפה אחריה בזעם ובקנאה ובתשוקה רבה יותר מכל פעם קודמת. רדפה אחריה בלהיטות, רדפה אחריה בידיעה שאחריה, לא יהיה איש שהיא לא תוכל להביס. היא תהיה חכמה ממנה, היא הבטיחה לעצמה. היא תהיה חכמה ממנה.

אבל אז הגיע הלילה, וגלימר עשתה טעות מטופשת. היא הלכה לישון. היא הלכה לישון, מלאת תאווה ומחייכת לעצמה את אחד מחיוכיה העדינים היפהפים. בחלומותיה, היא תקפה אותה. היא פגעה בה במקום הקשה לה ביותר. היא ניצחה.

במציאות. היא בקושי הרגישה משהו. לא הרגישה את קן הצרעות נופל, לא את הצרעות פוגעות בפניה. גופה צרח בלי שליטה, אבל היא עוד היתה בחלומותיה. היא מנצחת. היא מנצחת. היא מנצחת. היא מנצחת היא מנצחת היא מנצחת היאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחתהיאמנצחת –

והנה פוגע המגף בקרקע, והיגע הזמן ללכת, ברגעי הגסיסה האחרונים, כהרגלה. וגלימר מסתובבת אחורה כדי להסתכל בפעם האחרונה אל הקורבן, לחייך אליו חיוך אחרון, שידע מי ניצח ומי הפסיד בסיפור הזה. אז היא פותחת את עיניה ומסתכלת, מסתכלת ומסתכלת, ורגע לפני שהיא כבר לא יכולה, היא מבינה דבר אחרון –

גלימר כבר לא בוהקת יותר.