לא מוכנה למות

היא עדיין לא הייתה מוכנה.

כל הזמן הזה, ככל שהם המשיכו בתוכנית, היא ידעה שהיא מסכנת את עצמה.

היא ידעה שיש הרבה סיכויים שהיא תמות.

היא זאת שהציעה את התוכנית.

אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה.

היא רצתה למשוך זמן כדי שסטיב, ננסי ורובין יצליחוו להרוג את וקנה.

אבל ברגע שהיא קראה לו, היא ידעה שיכול להיות שלוקאס לא יספיק לשים את השיר.

שמשהו יקרה.

כשהיא נכנסה לחיזיון, לעולם של הוקנה, היא ניסתה לברוח. אבל לא היה מספיק מקומות להסתתר.

היא ידעה שהוקנה משתמש בטראומות שלה.

אז היא ניסתה להתמקד בזכרונות השמחים.

ולרגע, נראה שזה עבד.

היא הופיעה במקום שבו התקיים נשף השלג- איפה שהייתה הנשיקה הראשונה שלה עם לוקאס.

ולא היה זכר לווקנה.

אבל אז, הוא הופיע.

הוא בכל זאת תפס אותה. והוא עמד להרוג אותה.

ואז אל הופיעה.

בהתחלה היא חשבה שזה רק יצר הדמיון שלה, אבל אל הייתה אמיתית.

היא נלחמה בוקנה למענה, אבל לא הייתה חזקה מספיק.

הוא תפס את שתיהן.

השורשים של העץ, או שאולי זה היה משהו אחר, נכרך סביבה.

אל ניסתה להסיח את דעתו.

אבל בסוף היא לא הצליחה, והוא כמעט הרג אותה.

הוקנה קירב את ידו אל פניה.

ידה התעקמה, הרגל שלה התקפלה.

היא ריחפה מעל הקרקע. 

ממש כמו בפעם הקודמת, רק שהמוזיקה לא הייתה שם בשבילה הפעם.

משהו העסיק את לוקאס.

הוא לא שם עליה את האוזניות, לא ניגן את השיר.

לא הייתה שום דרך לברוח הפעם.

אבל אז, כנגד כל הסיכויים, משהו קרה.

היא לא הצליחה להבין בדיוק איך.

היא יצאה מהחיזיון ונפלה לחיכו של מישהו.

היא לא ידעה מי.

היא לא יכלה לראות כלום. עיניה הפכו מימיות, בהירות מדי.

היא אפילו לא יכלה להרגיש כלום.

לפחות זה אומר שלא כואב לה.

אבל היא ידעה שזהו זה.

לא משנה אם הוקנה הובס, הוא פגע בה מספיק כדי להרוג אותה.

היא הרגישה את המוות קרב.

אבל היא לא הייתה מוכנה.

''אני לא מוכנה למות'' היא לחשה.

הקול של לוקאס לחש אליה בחזרה, אמר לה להחזיק מעמד, להישאר איתו.

שהיא לא תמות.

אבל הוא טעה.

היא ניסתה להיאבק, לא לתת למוות לקחת אותה. היא לא הייתה מוכנה.

לא הייתה מוכנה להצטרף לכל הקורבנות של המלחמה הזאת.

לא הייתה מוכנה להצטרף לאחיה.

והיא ידעה, שזה לא רק זה. אם תמות, כל הוקינס תיהיה בסכנה.

אולי אפילו תושמד.

היא הייתה הקורבן הרביעי. האחרון שהוקנה היה צריך כדי להחריב את הוקינס.

היא ניסתה להישאר עם לוקאס, שהחזיק אותה בזרועתיו.

אבלל היא לא הייתה חזקה מספיק.

למרות שלא יכלה להרגיש כלום, היא ידעה שהיא פוחדת.

אבל היא לא הייתה יכולה להמשיך להחזיק מעמד.

היא עצמה את עיניה, והדופק שלה נעצר.

היא מתה.

לפחות היא הייתה אמורה למות.

אבל משהו החזיר אותה לחיים.

זכרונות.

זכרונות שלה, צוחקת, מחייכת, עושה חיים.

עם אל.

היא ידעה שאל הייתה קשורה לזה איכשהו.

אבל למרות שהיא לא מתה, היא לא יכלה לאחוז בזכרונות האלה עוד.

אז היא איבדה את ההכרה, נפלה לתרדמת, אבל בידיעה שזה לא המוות.

כי היא עדיין לא הייתה מוכנה בשבילו.