תקופה אפלה

פאנפיק זה מוגדש לענבר (inbar galpert)

"אתה יודע, הסיכוי היחידי שלך הוא-"
הארי קטע את דבריו של וולדמורט לפני שהספיק לסיים את משפטו. "לעולם לא! אני לא אשתמש בקללה הזו לעולם! אני לא יכול! אם אני אשתמש בה, מה יהיה ההבדל ביני ובינך? אנו נהיה אותו הדבר!"
"עוד לא הבנת, הארי? אין הבדל ביני ובינך, אנחנו שווים. אתה פשוט דוחה את ייעודך." הם עמדו אחד מול השני, הסתכלו זה בעיני זה והכינו את השרביטים. "הארי, יש לך הזדמנות אחת, אחרת-" 
"אקספרליאמוס!" שאג הארי. וולדמורט הניף את ידו בקלילות, והקללה של הארי כאילו לא הייתה. 
"הארי, אני רואה שבחרת בדרך הזו. איזו טעות." לחש וולדמורט. "אבדה קדברה!"
הארי צעק שוב, "אקספ..." אך לשווא. הלחש כבר הכה בו. גופו של הארי פוטר נפל על האדמה, על אדמת בית הספר הוגוורטס. הארי פוטר- הקוסם הגדול, הנבחר, הפסיד. ברגע זה, זה כבר היה ידוע וברור, תקופה אפלה החלה.

"תהרגו אותו ראשון, את לונגבוטום!" שאג וולדמורט לעבר אוכלי המוות.
"איך אתה אפילו מעז להרוג את נגיני שלי?" הגביר וולדמורט את קולו. "אתה תשלם!" ולפתע חייך הלורד וולדמורט. "אל תהרגו אותו ,הוא הולך להשתתף במופע קטנטן שאני מכין"
"אתה אפס, וולדרמורט!" אמר נוויל.
"אני, הלורד וולדמורט, אפס?" הייתה שתיקה קצרה. "קרושיו!" נוויל זעק בכאב. "גורלך יהיה כמו של הוריך. אני כמעט מצטער שבלטריקס לא כאן כדי לראות את זעקותיך."
"ואת", וולדמורט הפנה את מבטו לכיוונה של גברת וויזלי המבועתת. "את הבאה בתור. אינני אוהב שהורגים את עוזריי. ועכשיו אחזור אליך, בוגד דם מטונף. קרושיו!" אמר וולדמורט, מניף את שרביטו לעבר נוויל. "אם תתחנן לרחמים, אני אולי אחשוב לחוס על חייך."
"לעולם לא!" צעק נוויל.
"בחירה לא נכונה. קרושיו!" וולדמורט צחק למראה נוויל המתפתל. "איפה הארי פוטר הגדול עכשיו?" לעג. "נראה כי עוד קללת קרושיאטוס אחת תספיק לעלוב כמוך. קרושיו!"
"אל תשמח כל כך." גנח נוויל. "לפעמים הדברים אינם כמו שהם נראים." וולדמורט לא הבין את פשר הדבר, והדבר גרם לו מעט בלבול.
"קחו אותו מפה." פנה וולדמורט אל אוכלי המוות. "ועכשיו גם את, בוגדת דם מטונפת." פנה וולדמורט אל מולי.
"אל תיקח אותה, בבקשה! תיקח אותי!" התחנן ארתור וויזלי.
"רעיון מצויין." אמר וולרדמוט בצחוק מרושע. "אבדה קדברה!"
ארתור צנח, ללא רוח חיים. 
"איך אתה מעז לפגוע בו!" צעקה מולי מבעד לדמעות. "אתה תשלם!"
"מולי, למה לכעוס? האם את מעדיפה את גורלך כשל לוגנבוטם המטונף, או כשל בעלך המנוח?"
"עזוב אותה בשקט!" אמר רון בבכי.
"אתה הוא האחד שעמד לצד הארי, ועזר לו למנוע פעמים רבות את חזרתי. הלא כן?"
"כן! ואני גאה בכך!" אמר רון בביטחון.
"רון, בבקשה, תספיק לדבר!" אמרה הרמיוני בקול מר ועצוב.
"טוב, אז אם כך, אתה פוחד מהמוות רון וויזלי?"
"טום!" צעקה הפרופסור מקגונגל.
"טום? שמי הוא לא כבר לא טום יותר! אני הוא הלורד וולדמורט!" אמר וולדמורט בגאווה.
לפתע הופיעה על ידה של הרמיוני הודעה:
"תתעתקו, מהר! כמה שיותר מביניכם. אני מושכת זמן, אך אינני יכולה להמשיך כך זמן רב." 
הרמיוני הראתה לרון ולאימו מולי את ההודעה, והם העבירו את המסר. 
"שמך הוא טום, לא הלורד וולדרמורט. ואינני מפחדת ממך כלל, אני בזה לך, טום! ושנינו יודעים שאם דמבלדור היה רוצה, הוא כבר היה מביס אותך ממזמן!"
"איך את מעזה?" שאג וולדמורט.
"אדוני, חלק מהם התעתקו!" נשמעה צעקתו של מאלפוי.
וולדמורט רתח מרוב זעם.

רון, מולי, ג'יני, הרמיוני, פלר, ביל ולונה הופיעו במחילה. 
"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל רון.
"מתפללים." התייפחה ג'יני.
"איך זה יכול להיות שהוא מת?" שאלה הרמיוני. "למה, למה הוא לא השתמש בקללה הממיתה?"
"כי הוא היה טוב מידי." ענתה מולי.
"בואו ניכנס הביתה ונחליט מה עושים." אמר ביל.
הם נכנסו לתוך הבית של משפחת וויזלי, וביל הביא לכולם וויסקי אש.
"מה אפשר לעשות במצב שכזה? הרי הארי, הנבחר, מת."

באותו זמן בהוגוורטס, וולדמורט הכניס את כל אסיריו לאזקבן, וציווה על כל אוכלי המוות לחפש את החבורה שברחה לנגד עיניו. כעת, על אדמת הוגוורטס היו כמה גופות- גופתו של ארתור וויזלי, גופתה של נגיני וגופתו של דאדלי דרסלי. וביער האסור הייתה רק גופה אחת- של הארי פוטר. פתאום התרוממה גופתו של הארי. הנער בעל צלקת הברק קם לתחייה. 
הארי רץ לעבר הוגוורטס ושם ראה את הגופות. כשראה את גופתו של ארתור וויזלי עלו לעיניו דמעות. הוא עבר מעל גופתה המתה של נגיני ועצר מול דאדלי. 
"מה הוא עושה כאן?" שאל הארי את עצמו. הוא בדק את גופו של בן דודו, ואז מצא את מה שחיפש. בקבוקון. אך לא סתם בקבוקון. אותו בקבוקון שהיה לעין הזעם מודי כאשר נתן ל"שבעת הפוטרים" ללגום ממנו. 
בקבוקון זה הכיל בעבר שיקוי פולימיצי.

מבוטא על ידי- hyacouel 

וקרדיט ל-Mighty Thor על הבטא הראשוני אשר לא אושר,אך עזר לי מאוד

		הפרק הבא