פרד בלי ג'ורג'

ג'ורג' וויזלי כרע על ברכיו ליד פרד. לא פרד השמח, מלא החיים. פרד המת.

"הוא היה אדם נהדר, פרד..." קולו של הכומר נשמע מרחוק.

פרד לידו. ממש לידו. ועם זאת רחוק ממנו כל כך.

הוא רצה למשוך אותו. לומר לו, "פרד, תתעורר."

לרוץ איתו לעבר הלא נודע.

למתיחה הבאה.

הוא רצה שפרד יקום, חיוך על שפתיו, ויודיע להם שזו הייתה רק מתיחה.

והם יחבקו אותו ויחטיפו לו לסירוגין, ויבכו ויצחקו.

הוא רצה שוולדמורט לא יהיה קיים. שהוא ופרד יעשו מתיחות וסתבכו ויכעסו ויצחקו וגם יבכו לפעמים, כי לבכות זה בריא.

הוא רצה ששניהם יבנו משפחה, וישחקו, ויטילו יחד בשבתות היפות, כשהכול פורח ומלבלב והציפורים שרות שיר הודיה על היום המפלא הזה.

הוא רצה את זה. עם פרד לצידו.

זה הרגיש כאילו חצי ממנו מת יחד עם פרד.

החצי השני שלו.

איך הוא יחיה בלעדיו?

בלי פרד.

היה לו מוזר לחשוב את זה.

הוא התעורר מהטרנס שהיה שרוי בו כשראה שהארון כבר כמעט מכוסה.

פרד לא ישוב.

פרד.

שניחם אותו ועמד לצידו, באש ובמים.

פרד וגורג', שרק המוות הפריד ביניהם.

ועומד גם לאחד ביניהם.