שומרת החתיכים האבודים

שומרת החתיכים האבודים - מאת עֵרַרוֹן מסנג'ר

"אוי לא, פעם נוספת?" נאנחה ליידי גאוולן כשעברה ליד קדרתה של סופי בשיעור אלכימיה. סופי, שיערה סטור ושרוף בקצוותיו, בהתה אל מה שהיה אמור להיות שיקוי להצמחת שיער, ונראה כעת כדייסה שרופה עם שבבי קרח. עשן התאבך מהקדרה.

"לעולם לא ימאס לך לשעמם אותי בכישלונות הקבועים שלך?" רטנה ליידי גאוולן, ואז נדה בראשה במלודרמטיות. "לא, מובן שלא. את תנקי את זה לפני שתלכי לארוחת הצהריים," היא קבעה ביהירות, והמשיכה בדרכה לקול צחוקה של סטינה.

"תודה על העזרה," אמרה סופי בביישנות לדקס, בעודם יוצאים מהמעבדה בדרכם אל חדר האוכל.

"זה שום דבר," ביטל דקס את דבריה. "אני שמח לעזור לך ולעשות במקומך כל מה שבא לך בלי התראה מוקדמת. זה לא שיש לי חיים או משהו כזה." הוא נעץ בה מבט מלא תקווה, אך סופי לא הבינה את הרמז. "בכל אופן," הוא המשיך במהירות, "זה ממש לא הוגן מה שעשתה ליידי גאוולן. אז לכלכת את המעבדה, נו, אז מה? למה שאת תנקי את זה במקום הגנומים? אחרי הכול הם גזע שלם שנהנה לעשות את כל העבודות הבזויות בחינם לכל האלפים." 

"זה כל כך לא הוגן," רטנה לעצמה סופי. "זאת לא אשמתי שאני גרועה באלכימיה, אני מפוצצת כל דבר שאני נוגעת בו!"

"אני יודע," הסכים דקס. "כמה לא רציונלי זה שאם את נכשלת במקצוע אחד את צריכה לעזוב את בית הספר! אבל לפחות ליידי גאוולן ויתרה לך בלי שום סיבה נראית לעין."

לפתע הם שמעו צחוק יהיר, וסטינה הקס נעצרה לידם בנפנוף שיער שחצני.

"את התלונות שלך, פוסטר, אפשר לשמוע מקצה המסדרון!" היא לעגה לה והצביעה עליה באצבע שחצנית בציפורן יהירה.

"תראו מי שמדברת, סטינה," ענתה סופי בשלווה. "לך יש עיניים כחולות, כמו שיקוי שנשרף!" 

סטינה הסמיקה, נבוכה. היא סיננה בשקט: "סוליות הנעליים שלי לפחות לא מלוכלכות בדשן גנומים, פוסטר." והסתלקה משם בצעדים לעגניים וחצאיתה היקרה מתנופפת סביבה בשחצנות.

"הי, היא לא העתיקה את זה מהארי פוטר?" שאלה סופי.

דקס צחק.

"זה היה עלבון טוב! בחיים לא ראיתי מישהו אומר משהו כזה לסטינה אחרי שהיא פגעה בו והציקה לו, לא חשוב כמה היא צעירה ממנו!" הוא אמר בהערכה. אבל סופי נראתה מוטרדת.

"ככה אני באמת, דקס?" היא שאלה בשקט. "אני באמת כל הזמן מתלוננת ומייללת על כל דבר קטן שלא זז כמו שאני רוצה ובכל פעם  שאנשים לא אוהבים אותי כשהם רואים אותי כי אני סופי פוסטר, ילדת הפלא מעולם בני האדם?"

"לא, בכלל לא," אמר דקס במהירות. "כולם אוהבים אותך! אני…" היא הסמיקה, והשתתק לרגע ואז המשיך בעיניים נוצצות, בהדגשה. "אני אוהב אותך."

סופי חייכה, מושלמת.

"תודה, זה חמוד."

והיא המשיכה בדרכה.

כשנכנסו לחדר האוכל, הדבר הראשון שראו היה את פיץ קם ממקומו שבשולחן לצידם של ביאנה וקיף. הוא עבר לידם וקרץ אל סופי לפני שיצא מחדר האוכל. ליבה של סופי פרפר.

דקס האדים באותה שניה. הוא עקב בעיניו אחרי פיץ היוצא מהחדר וסופי הביטה בו בעצב. למה שניים מהחתיכים הכי טובים שלה לא מסתדרים?

היא ניסתה להפציר בדקס שיספר לה למה הוא שונא את פיץ, אבל הוא לא הסכים. זה היה כמעט כאילו אין לו שום סיבה אמיתי לשנוא את פיץ או שהשנאה הזאת נבעה מחוסר הבנה - כאילו הם עושים את זה בכוונה כדי להפוך את הכול למסובך יותר.

סופי בהתה בגבו של פיץ עד שהוא נעלם, מדמיינת בראשה את עיניו הכחולות המהממות, ליבה מפרפר. לפני כמה ימים ירד עליהם קיף, וטען שהם מאוהבים. סופי בכלל לא היתה מאוהבת בפיץ, היא פשוט לא יכלה להפסיק לשחזר בראשה את בלוריתו היפהפה מתנופפת ברוח, את עיניו החתיכות נוצצות, את חיוכו הממיס.

"סופי!" דקס העיר אותה מהרהוריה. "הכול בסדר?"

"כן, כן, בוא נשב." נחפזה סופי לומר.

היא התיישבה ליד קיף, שבדיוק גירד בתחתו בחן קטלני. דקס התיישב ליד ביאנה, שליפפה סביב ציפרונה הנקייה תלתל שחור מושלם.

"איפה מארלה?" שאלה סופי בעודה מתיישבת.

"מסדרת את השיער ביהירות," גיחך קיף. "יו, מה קורה, פוסטר?"

לבה של סופי פרפר; היא עדיין לא האמינה שהיא חברה של נער כזה מגניב.

"הכול… מגניב פצצות!"

קיף גיחך במגניבות.

"בוקר טוב!" הם שמעו קול מאנפף, ומארלה הגיעה, שחצנית כמו סטינה בשיעור אלכימיה.

"מה קורה, פוסטר?" היא שאלה בעודה מתיישבת.

"אתם יודעים שיש לי גם שם פרטי נכון?" שאלה סופי.

"כן, כן, אני רק מעמידה פנים שאני מקשיבה לכם," ביטלה מארלה את דבריה מיד בהינף יד. "בכל אופן, תקשיבו איזה סיפור סופר מעניין אני חייבת לספר לכם…"

ארוחת הצהריים חלפה ביעף. בעודה מתקדמת אל כיתתה, היא התנגשה בטעות בפיץ. מסמיקה, היא התכופפה כדי להרים את ספריה, אבל הוא כבר הרים אותם.

"הנה," הוא אמר, וסופי לפתע הבחינה כמה כחולות עיניו. לבה פרפר.

הוא הושיט לה את הספרים. סופי רכנה קדימה כדי לקחת אותם, והבינה פתאום שהיא כל כך קרובה אליו עד שאם תתקרב עוד קצת תוכל לנשק אותו.

באופן אפלטוני, כמובן.

"להתראות!" אמרה סופי מהר ונחפזה אל שיעורה הבא. האדם - סליחה, אלף - הבא שהיא פגשה היה דקס.

הוא הביט בפיץ בקנאה.

"למה את אוהבת אותו כל כך?" הוא שאל ברצינות.

סופי חייכה במקסימות מתוקה וביישנית.

"אני אוהבת את כולכם באותה המידה." היא אמרה, והמשיכה בדרכה.

בערב היא סייעה לגריידי (הבן) ולאולדן (הבת) בעבודתם. הפעם הם טיפלו באריה בצבע סגול עם שיניים כחולות (צמחוני, כמובן) ובעכבישה בכל צבעי הקשת שהקיאה כלבלבים מתוקים וקשתות בענן.

בעודה מתנקה בחדרה (כלומר, בקומתה), סופי תהתה לעצמה למה חייה חייבים להיות קשים כל כך. 

דפיקות נשמעו בדלת.

"כן?" שאלה סופי בהיסוס ופתחה אותה.

דקס ניצב שם, כורע על ברך אחת עם פרחים אדומים ביד אחת וטבעת בידו השניה.

"פוסטר פוסטר," הוא אמר לה בקול נרגש. "אני אוהב אותך!"

סופי שמה לב פתאום שהיא קרובה אליו כל כך עד שתוכל לשכנע אותו לנקות את הרצפה בשבילה.

"גם אני אוהבת אותך." היא אמרה בחיוך מושלם. "אתה כל כך מתוק. מה דעתך לנקות את הרצפה?"